היתוש המצוי Culex pipiens – ה"סלב" של היתושים

עמוס וילמובסקי וד"ר טילי שנור, גמלאי המעבדה לאנטומולוגיה משרד הבריאות

אם נעקצתם מתישהו בלילה מיתוש סביר מאוד להניח שאת מנת הדם מצצה מגופכם יתושה מהמין 'יתוש מצוי' Culex pipiens. בזכות אותה עקיצה הגיחו כעבור כשבוע עד 10 ימים עשרות רבות של יתושים נוספים לאוויר העולם. יתושים ממין זה עלולים להיות נשאים של וירוס קדחת מערב הנילוס ולכן מירב מאמצי בקרת היתושים בישראל מכוונים אליהם. Culex perexuiguus קרוב משפחתו של היתוש המצוי, איננו נוהג לחדור לבתים ולעקוץ את האדם. ידוע כמעביר את וירוס קדחת מערב הנילוס בין העופות. מאמר מקיף על ה"סלב" של היתושים.

היתוש שירש את מקומו של האנופלס

בעולם ידועים למעלה מ-600 מיני קולקס שתפוצתם היא קוסמופוליטיות (כלל עולמית). בסוג קולקס ידועים היום בארץ 13 מינים. שלושה מינים נוספים לא נמצאו בארץ כבר כמה עשרות שנים (טילי שנור 2019, סקרי איסוף יתושים ומיפוי). 'היתוש המצוי' (Culex pipiens) הוא הדומיננטי, השכיח והנפוץ ביותר בארץ מבין מיני היתושים העוקצים. הוא היחידי המתפתח במערכות מים מזוהמות באזורים אורבניים והיחידי בין מיני הקולקסים המציק ומזיק לאדם. הוא המעביר העיקרי לאדם, אולי הבלעדי, של הוירוס הגורם למחלת קדחת מערב הנילוס לאדם. כמעט כל פעולות בקרת היתושים (ניטור, מניעה והדברה) מכוונות כלפי היתוש הזה, לכן נבחר במאמר זה היתוש המצוי לשמש "הדוגמן" המיצג את משפחת היתושים העוקצים.

עד סוף שנות החמישים של המאה הקודמת, היו מיני הסוג אנופלס, שהעבירו את גורמי מחלת המלריה, נושא המחקר העיקרי של העוסקים באנטומולוגיה רפואית בישראל. עם הדברת המלריה והשינוי האקולוגי שחל במערכות המים בארץ, נדחקו המינים הללו למקורות מים נקיים הרחוקים ממרכזי ישוב. מאז, עיקר המאמץ של העוסקים ביתושים הופנה למאבק בפגעי היתוש המצוי. במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות נערך במשך כ-70 שנה סקר שנתי של תפוצת מיני משפחת היתושים העוקצים וסקרים לעמידות האוכלוסיות השונות של היתוש המצוי לתכשירי ההדברה שהיו בשימוש. מספר מחקרים באותם נושאים נערכו ופורסמו גם ע"י חוקרים אחרים. לא נמצאו בארץ עבודות מחקר ופרסומים על הביולוגיה של היתוש המצוי, פרט למחקרים בודדים ביותר על היבט מסוים זה או אחר. לפני מספר שנים נערך במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות מחקר על היבטים בביולוגיה של המין הזה. המחקר, שנערך במשך כשנה, נעשה כחלק מעבודת הגמר לבגרות של אורלי בן ישי. מחקר זה והידע שהצטבר במעבדה במשך כ- 45 שנים לא פורסם. הבסיס ההכרחי לכל פעולות הניטור, המניעה וההדברה הוא הכרת אורח חייו של המין המטופל. פרסום ממצאי המחקר החשובים והמעניינים יוסיף ידע מועיל, הכרחי ומענין למדבירים, תברואנים ואחרים העוסקים בנושאי הסביבה.

מכונת עקיצות משוכללת

אורכו של היתוש הבוגר כ-4 מ"מ, צבעו הכללי חום והוא פעיל בלילה. בראש בולטות העיניים הגדולות, החדק המשמש לעקיצה ומציצה והמחושים הארוכים. שני הזוויגים של הקולקס – הזכר והנקבה, ניזונים ממציצה של מוהל הצמחים המספק להם את הסוכר הדרוש לפעילותם. רק הנקבות, בעלות הלסתות העליונות והתחתונות המפותחות היטב, עוקצות ומוצצות דם אדם, יונקים, עופות ובעלי חיים אחרים. מהדם מפיקות היתושות את החלבון הדרוש לייצור הביצים. החדק של היתושים העוקצים נחשב לאיבר המשוכלל ביותר אצל החרקים. בניגוד לסברה המקובלת בציבור, יתוש הקולקס הפעיל בלילה הוא "מכונה" משוכללת ומפותחת מאד. בחדק המכיל את גפי הפה ישנם מספר מנגנונים המאפשרים: 1. איתור מדויק של כלי הדם 2. הזרקת החומר המונע קרישתו וסתימת כלי הדם 3. הזרקת חומר מאלחש המונע מהנדקר מלחוש בעקיצה ולסלק את היתושה טרם הפעלת מערכת שאיבת הדם. איתור כלי הדם מתבצע באמצעות אברי חישה הנמצאים בקצה החדק אשר מבחינים בהבדל המזערי ביותר בטמפ' שבין המקום שבו עובר כלי דם יותר חם ושטח העור שמסביב לו ובאמצעות כך היתושות מכוונות את דוקרני החדק אל כלי הדם. בקצה החדק גם אברי חישה כימיים המאפשרים את מציצת הסוכרים בריכוז המתאים מתוך הצמחים.

בין ראש הנקבה והזכר מספר הבדלים בולטים. מחושה של הנקבה הוא חוטי בן 14 פרקים והסתעפויות צדדיות מעטות וקצרות מאד. מחוש הזכר בין 15 פרקים והסתעפויות רבות וארוכות המקנות לו צורת נוצה (מחוש מנוצה). הבדל זה בולט מאד ומאפשר זיהוי הזוויג בעין המתבונן ביתוש בשעת העמידה. במחושים מנגנונים משוכללים מאד המאפשרים לחרק התמצאות סביבתית וביצוע פעילויות החיים הנדרשות. במחושים תאי חישה לגירוי של ריח, טעם, טמפ', תנודות אויר, קול, חומרים כימיים כמו פרומונים. בפרק השני של המחוש איבר שמע הקרוי איבר ג'ונסטון, המפותח ביותר בזכרי היתושים העוקצים. איבר זה מאפשר ליתושים הזכרים לקבוע את מיקומן של הנקבות או להן את מיקום הזכרים על פי הקול המופק ע"י הכנפיים בשעת התעופה. ביתושי הקולקס מתלהקים הזכרים ללהקות מעופפות כשקול התעופה מושך את הנקבות אל תוך הלהקה למטרות הזדווגות. ישנם מינים שבהם זקוקים היתושים למרחב גדול ולהקות גדולות כדי להזדווג. היתוש המצוי אינו נזקק למרחב ולהקה גדולים אם בכלל כדי להזדווג, לכן הוא מסוגל לחיות ולהתפתח בחללים קטנים ביותר, במרתפים מערכות ביוב וכד' שבהם תנאי ההתפתחות מתאימים כל ימות השנה. ניתן במעבדה לגדל את היתוש המצוי לאוכלוסיות גדולות בכלובים קטנים (30 ס"מ אורך רוחב וגובה). בזכרים הלסתות העליונות והתחתונות אינן מפותחות כמו בנקבה, לכן הם מסוגלים למצוץ רק את נוזלי הצמחים. בקולקס הבחנינים המחוברים ללסת התחתונה קצרים מאד אצל הנקבה, ארוכים כאורך החדק אצל הזכרים ודומים לו במידת מה. תפקידם לבחון את טיב המזון.

החזה של היתוש שצבעו חום בולט בגודלו ומכיל את שרירי התעופה. הגפיים ארוכות במיוחד, מאפשרות לנקבה לעמוד גבוה מעל פני המים בשעת הטלת הביצים, כדי שכנפיה וגופה לא יירטבו והיא תוכל להמריא שוב בתום ההטלה. בקצה הרגל זוג כריות הדבקה המאפשרים עמידה על משטחים חלקים ואנכיים. בעמידת מנוחה הרגלים האחוריות מורמות בצורה אופיינית. הבטן בת שמונה פרקים מכוסה בקשקשים המקנים לה דגם צבע של פסים בצד הגבי. ביתוש המצוי בכל פרק בבטן פס צהוב ואחריו חום. הפסים הללו הם סימן ההיכר הבולט ביותר לזיהוי של המין. בבטן מערכת עיבוד המזון ומערכת הרביה. בקצה בטנו של הזכר אבר הזדווגות באמצעותו הוא מחזיק בנקבה בשעת ההפריה.

מכונת הטלה משומנת

היתושים העוקצים מתפתחים בדרך הגלגול המלא – הדרגות הצעירות מביצה עד בוגר מתפתחות במים, הבוגרים חיים ביבשה. הנקבות מטילות את הביצים הלבנות בשעות הבוקר המוקדמות צמודות זו לזו בצורה אנכית היוצרת גוש דומה לרפסודה. אורך הביצה כ-0.75 מ"מ ורוחבה 0.15 מ"מ. הביצים משחירות בהדרגה תוך כ-3 שעות ועם עלות השחר הרפסודה שחורה. במקווי המים הסיכוי לזהות את הרפסודות הזעירות והשחורות בין החומרים הרבים הצפים במים הוא אפסי. לאחר ההזנה בדם מטילות הנקבות 93-157 ביצים. בהטלה בודדת אחת נספרו גם 195 ביצים. היתושה המצויה היא אוטוגנית, מסוגלת להטיל את ההטלה הראשונה ללא צורך במנת דם. בהטלות הללו נמצא כי מספר הביצים הממוצע הוא רק כ-50 ביצים ברפסודה. טמפ' המים היא שמשפיעה על זמן ההתפתחות של הדרגות הצעירות. בטמפ' הקיץ של 27-30 מעלות זמן התפתחות הביצים 24-30 שעות ב-14 מעלות 144 שעות.

אורך הזחלים הבוקעים ומתפתחים במים כ-1 מ"מ. בניגוד לבעלי החיים שהמים הם מקום חייהם הבלעדי, המפיקים את החמצן הדרוש להן מתוך המים באמצעות זימים כמו הדגים או מנגנונים אחרים, זחלי יתושי קולקס נושמים מהאוויר החופשי (האטמוספרי) את החמצן באמצעות סיפון בקצה הבטן. ראש הזחל מפותח היטב ובולטים בו העיניים והמחושים בעלי השערות או הזיפים. משני צידי הפה קבוצת שערות גדולות – מברשות הפה המזרימות בתנועות גריפה חלקיקי מזון מהמים אל הפה. שלושת פרקי החזה מאוחים לחטיבה אחת. בבטן הארוכה תשעה פרקים. הסיפון מחובר לפרק השמיני, בקצהו שני פתחי נשימה. כדי לנשום הזחלים עולים מדי פעם אל פני המים, כאשר הראש והגוף מוצבים כלפי מטה והסיפון מוצב כלפי מעלה בפני המים כדי לנשום דרך הפתחים שבו. התנוחה האופיינית הזו של זחלים "התלויים" בפני המים, היא אחת מסימני הזיהוי הברורים ביותר והקלים של זחלי הקולקס במים, המשרת את המנטרים . אל הפרק התשיעי מחוברים 4 תוספות הקרויות זימי פי הטבעת (Anal gills) ותפקידם ויסות המלחים בגוף.

זחלי הקולקס נזונים בתחתית מקווה המים, לכן הם עולים לנשום ויורדים להיזון לסירוגין. התנועה אופיינית הזו מקלה על זיהוי ואיתור מקורות הדגירה. בגלל ההזנה בתחתית המקווה על תכשירי ההדברה הנקלטים דרך הפה לשקוע אל התחתית כדי שיקלטו בזחלי הקולקס. לזחל הגדל ארבעה דרגות והוא מתנשל ארבעה פעמים ומתגלם כשאורכו כ-7.5 מ"מ. אורך חיי הזחל בטמפ' מים של 28-29 מעלות 6 ימים ובחורף (14-16 מעלות) 14-16 יום. חשוב מאד לציין שהזחל טרם התגלמות מפסיק להיזון, לכן השימוש בתכשירי ההדברה הנקלטים באכילה, כמו החידק B.T.I או מג"ח (מווסתי גידול חרקים) כבר אינם יעילים בשלב זה. ביום החמישי והשישי לחיי הזחל, בדרגה הרביעית, אין שינוי באורכו. נתון זה מעיד כי אלה היומיים טרם התגלמות שהזחלים הפסיקו להיזון ולגדול והם מתנשלים ומתגלמים.

הגולם בנוי משתי חטיבות – ראש וחזה ובטן ארוכה המסתיימת בזוג דמוי סנפירים. בצד הגבי של חטיבת ראש החזה, מחובר זוג חצוצרות לנשימת האוויר החופשי. הגלמים נעים בתנועה נמרצת במים באמצעות הסנפירים, יורדים ועולים אל פני המים כדי לנשום. הצורך של הזחלים והגלמים לנשום את האוויר החופשי הוא שמאפשר הדברתם באמצעות ריסוס פני המים בתכשיר פיסיקלי המונע את הנשימה וגורם לחניקת הזחלים והגלמים. לשיטה הזו כמו כל שיטה, יתרונות וחסרונות אבל היא השיטה הדומיננטית בישראל. הזחלים והגלמים נעים עד לעומקים שבין חצי מטר למטר, לכן במקווי מים גדולים הדגירה היא בשוליים הרדודים בלבד, שם יש לנטר ולטפל. הגולם מתפתח מהר בטמפ' מים של 29 -27 מעלות במשך 40-46 שעות ב 16 מעלות 144 שעות. הגלמים טרם גיחה שחורים מאד, מאותתים לאנשי המעבדה כי יש לאוספם מיד לכלובים סגורים כדי שלא יגיחו לחלל החדרים.

גיחת הבוגר מהגולם שבמים והמעבר אל החיים בחוץ הוא תהליך ייחודי ומענין מאד, עוד פטנט שיצר הטבע. בגמר התפתחותו הגולם מגיע לפני המים, אוויר שנשאב אל תוך הגולם מפריד בין הקוטיקולה החיצונית של הגולם והקוטיקולה של הבוגר הבשל לגיחה. תהליך זה מנתק את הבוגר הבשל מהקוטיקולה של הגולם, האויר שחדר לגולם מציף את אזור ראש החזה מעל פני המים, כאשר הבטן מתייצבת במים בצורה אנכית. בגב הקוטיקולה של הגולם באזור הראש חזה נפתח סדק, אויר נוסף שנשאב לתוך חלל הגולם יוצר לחץ אויר הדוחף את הבוגר כלפי מעלה ובסיוע נוסף של תנועות התכווצות ושחרור של הבטן הבוגר מצליח להיחלץ מנשל הגולם (לפי תיאור של בקר 2003). כדי למנוע מגע עם המים עומד הבוגר על נשל הגולם הצף במים. תהליך הגיחה מהגולם נמשך 5-13 דקות. הבוגר מתייבש ובלחץ של נוזלי הגוף המוזרמים אל עורקי הכנף הוא פורס אותם וממריא לדרכו. התהליך מהגיחה ועד ההמראה נמשך 10-17 דקות. מענין לציין כי מנגנון גיחה דומה המבוסס על לחץ אויר הוא שמאפשר לכינה להגיח מהביצה (וילמובסקי קוטיקולה ינואר 2018).

הזכרים הם הראשונים שמגיחים מהגלמים. לא נמצא הבדל בזמן התפתחות הגלמים העתידים להיות זכרים או אלה שיתפתחו לנקבות, לכן ברור שהזחלים העתידים להיות זכרים מתפתחים בפרק זמן קצר יותר מהזמן הדרוש להתפתחות הזחלים הנקביים. התופעה הזו מוסברת בצורך של הזחלים הנקביים, לצבור כמות גדולה יותר של מזון לצרכי התפתחות השחלות ופוריות הנקבות.

הזדווגות בטמפ' של 28 מעלות ולחות של 90% נצפתה לאחר כיומיים מהגיחה מהגולם. גיחת הזכרים המוקדמת מאפשרת לנקבות למצוא זכר ולהזדווג. נקבת היתוש מזדווגת פעם אחת וכמות הזרע הנקלטת תספיק למספר מחזורי הטלה. באוכלוסיית היתוש המצוי שנחקרה במעבדה 82.4%-98% מהנקבות הטילו הטלה ראשונה אוטוגנית, הטלה ללא הזנה קודמת בדם. בהטלה כזו תקופת קדם ההטלה (מגיחת הנקבות ועד ההטלה הראשונה) 3-4 ימים בקיץ. בהטלה אוטוגנית המזון הדרוש ליצירת הביצים נצבר בתקופת הזחלים שיתפתחו לנקבות ולכן הם מתפתחים זמן ארוך יותר. מספר הביצים ברפסודה אוטוגנית כ-50, קטן באופן משמעותי ממספרן ברפסודה שלאחר ארוחת דם. הניסיון להזין את האוכלוסייה האוטוגנית בדם טרם הטלה ראשונה נכשל. בבדיקות המעבדה נמצא קשר ברור בין כמות וטיב המזון הניתן לזחלים ויכולתן של הנקבות להטלה אוטוגנית. בהזנת זחלים טובה במעבדה בכמות ואיכות 98%-82.4% מהנקבות הטילו הטלה אוטוגני. בהזנה מועטה ובאיכות ירודה לא הייתה הטלה אוטוגנית והנקבות היו זקוקות לארוחת דם טרם הטלה ראשונה. בטבע נמצא שאחוז הנקבות האוטוגניות היה נמוך (נודלמן 1984).

שני גורמים מכריעים משפיעים על אורך חיי הבוגרים – הטמפ' והלחות. בטמפ' של 24 מעלות ולחות של 55-60% חיה הנקבה 32 יום. באותה לחות בטמפ' של 28 מעלות רק 19 יום ובלחות של 90% הנקבה חיה 30 יום בהם התקבלו 6 מחזורי הטלה (כולל הטלה אטוגנית ראשונה). גם ברקאי (1969) דיווח על 6 מחזורי הטלה בחודש ימים. נמצא שמספר הביצים יורד לאחר כל מחזור של הטלה, מ-120 בהטלה שניה עד 32 בהטלה שישית. הלחות הגבוהה (90%) במעבדה מאריכה את חיי הנקבות והן מספיקות להטיל יותר, בטבע תנאים כאלה אינם מציאותיים ולכן מספר מחזורי ההטלה קטן יותר 3-4. הזכרים חיים זמן קצר יותר מהנקבות, בטמפ' של 28 מעלות ולחות של 55-60% חיים הזכרים כ-11 יום. בניסיונות המעבדה הוכח כי האוכלוסייה הנבדקת אנטרופופילית, כלומר מעדיפה באופן מובהק להיזון מדם אדם. לא נמצאה הזנה מחזיר ים או עוף. במעבדה ניזונות הנקבות מעכבר אבל כשהוצע להן באותו הכלוב עכבר וכף יד הן העדיפו רק את דמו של האדם.

תפוצה והתנהגות

ליתוש המצוי יכולת תעופה למרחקים ארוכים. באמצעות סימון בצביעה של היתושים, ניתן היה לקבוע שליתוש המצוי יכולת תעופה למרחקים ארוכים עד כ-22 ק"מ. אבל למטרות הבקרה (מניעה ניטור והדברה) חשוב להכיר בכל אזור נגוע את מרחב המחיה של היתושים, המשתרע בין מוקדי הדגירה במקווי המים, אותם יש לאתר ובהם לטפל, ומקורות הדם. הניסיון מלמד שאתרי דגירה יכולים להיות במרחק ניכר מישוב הסובל מהעקיצות. כדי להדביר אין ברירה אלא לאתר את מוקדי הדגירה, גם אם הם רחוקים מהישוב ולטפל בהם כדי להביא מזור לתושבים הסובלים. מרתקת השאלה כיצד יודע היתוש לנתב את דרכו אל הקורבנות הנעקצים בלילה גם ממרחק ניכר. רובנו משוכנעים כי הפלאפון ואפליקציית Waze המנחה אותנו לכל מקום בדרכנו, הנם מכשירים משוכללים ביותר, אבל ליתוש מכשירים משוכללים פי אלפי מונים. מכשירים אלה מובילים אותו בחשכת הליל אל פתח כניסה במבנה, מזהים את הקורבן לפי דו תחמוצת הפחמן והחום הנפלטים מגופו, מאפשרים העדפה כקורבן בין אדם לאדם, לפי החומרים הנדיפים בזיעתו או נשימתו ומגלים את הנים כדי למצוץ מדמו. ללמדנו שכל מכשיר או מנגנון שיצר האדם יצר הטבע טוב ממנו.

בסקרים הנערכים במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות כבר כשבעה עשורים נמצא כי היתוש המצוי נפוץ בכל הארץ, דוגר בכל מקווה מים אפשרי פרט למים מלוחים. בסקר בן מספר שנים בכל הארץ שערכו סליטרניק וברקאי (1963) נמצאה שכיחות גבוהה מאד של דגירות במגוון רחב מאד של ביובים ומים מזוהמים אחרים. הנתון הזה לא השתנה עם השנים (דוחות המעבדה לאנטומולוגיה) והוא מסביר מדוע היתוש המצוי הוא המין הדומיננטי באזורים העירוניים. נמצא שדגירה רבה של היתוש המצוי מתקיימת בכל חודשי השנה (סליטרניק וברקאי 1963). במעבדה התפתחו הדרגות הצעירות בטמפ' מים של 14מעלות, סליטרניק וברקאי (1963) מצאו התפתחות ביצים במשך 9 ימים ב-10 מעלות. לפי הספרות מתחת לטמפ' הזו לא יבקעו הביצים. הנקבות פעילות ומתחילות למצוץ דם כבר בטמפ' של 15 מעלות ( נתוני המעבדה וקוסטא 1978), זוהי הסיבה לתלונות בחורף של תושבים הנעקצים ע"י נקבות שהסתתרו במבנה עם בוא החורף, חימום הבתים מעיר אותן לחפש מקורות דם. במקרים אחרים נמצא בבית נגוע בחורף מקור דגירה מתחת לבית, תוצאה של נזילת מים מהצנרת והיתושות שהתפתחו הן גורמות ההטרדה.

מחקרים הראו שליתושות יש יכולת מופלאה לאתר בעזרת מנגנונים משוכללים את מקווה המים המתאים להטלת הביצים והתפתחות הזחלים והגלמים. הנקבה בוחנת מכלול של גורמים, ביניהם: טמפ', מליחות, הימצאות מזון לזחלים ואפילו נוכחות טורפים אפשריים (גיל סתיו 2016). היכולת הזו מונעת הטלות סרק שמהן לא יתפתחו היתושים.

היתוש החד פסי (Culex perexuiguus)

בין מיני הקולקס המין המעניין הנוסף בעל חשיבות אפידמיולוגית (המדע העוסק בחקר מגפות), הוא היתוש החד פסי (Culex perexiguus). מין נפוץ בכל הארץ ושכיח מאד. סימן ההיכר הבולט ביותר לזיהוי של היתוש החד פסי הם הפסים הלבנים הצרים בצד הגבי של לוחיות הבטן ופסים חומים רחבים לסירוגין. היתוש הזה דוגר במגוון רחב של מקווי מים, אבל אינו שכיח כלל במקווי מים קטנים כמו בורות, בארות, חביות ומכלים למיניהם. דוגר במים בעלי רמת זיהום נמוכה מאד, אבל לא נמצא במים מזוהמים בהם היתוש המצוי (Culex Pipiens) מתפתח היטב, לכן אינו מצוי באזורים אורבנים שבהם או סביבם מערכות המים מזוהמים.

הדגירה בחורף דלילה, באביב ובקיץ האוכלוסייה גדלה עד לרמה הגבוהה ביותר לקראת סוף העונה החמה. היתוש החד פסי ידוע כמין אורניטופילי באופיו, הניזון מדמם של עופות. הוא המעביר של וירוס קדחת הנילוס המערבי בין העופות שהן המאכסנות של הוירוס הזה. בהתאם למידע שנאסף בארץ, אין המין הזה אנדופילי (חודר לבתים) בהתנהגותו. באזורים כפריים שבהם נרשמה חדירה נדירה של אוכלוסיית מין זה לבתים, לא התלוננו הדיירים על עקיצות ולא נמצאו נקבות עם דם (קיבוץ בארי 2009). גם נתונים רלוונטיים אחרים אינם מצביעים על C. perexiguus כמעביר העיקרי אם בכלל של וירוס קדחת הנילוס המערבי לאדם (ולינסקי וחב' 2014). בגלל אופי התפוצה ואורח החיים של מין זה, פעולות בקרה (הדברה) נגדו הן נדירות אם בכלל.