"זבוב החול" והשושנה מיריחו

עמוס וילמובסקי, מעבדה לאנטומולוגיה משרד הבריאות

זבוב החול, היתוש הקטנטן, ידוע לשימצה בשל תכונתו כמעביר טפילי לישמניה מבעלי חיים לבני אדם. בשנים האחרונות אוכלוסייתו גדלה ומתפשטת ברחבי ישראל. כל מה שצריך לדעת על תולדות הזבוב ומחלת הלישמניה בישראל במאמר שלפניכם.

זבוב או יתוש?

זבובי החול למרות שמם אינם זבובים. הם שייכים לסדרת הזבובאים Diptera (דו-כנפיים), אבל לתת סדרת היתושנים (Nematocera). סימן ההיכר המובהק של הסדרה הוא זוג אחד של כנפים ממברניות מחוברות לפרק החזה השני ומשמשות לתעופה. הזוג השני של הכנפיים המצוי ברוב החרקים, הצטמצם בזבובאים לשני זיזים הקרואים בוכניות. בשעת התעופה הבוכניות מסתובבות במהירות ומשמשות כמכשיר השומר על יציבות התעופה של הזבובאים. הזבובאים מתפתחים בדרך הגלגול המלא: ביצה, רימה (זחל), גולם והבוגר. התפתחות הדרגות הצעירות קשורה במים – חלק מהמינים מתפתחים בתוך מים, אחרים במצע שרטיבותו גבוהה.

במשפחת זבובי החול (Phlebotomidae) מוכרים בארץ 14 מינים השייכים לסוג Phlebotomus או בשמם המוכר בעברית זבובי החול. באנציקלופדיה 'החי והצומח של ארץ ישראל' קרוי זבוב החול בשם 'בקה', שם שנלקח מהתלמוד, ופירושו לפי המילון העברי 'חרק קטן ממיני היתוש'. השם המשונה הזה אינו מוכר כלל בין העוסקים בהדברה, בנושאי הסביבה ובציבור. שלושה מינים של זבובי חול מעבירים את הגורם למחלת הלישמניה העורית בישראל המוכרת גם כשושנת יריחו. שנים או שלושה מינים נוספים מעבירים את הגורם למחלת הלישמניה של האברים הפנימיים, המוכרת גם בשם 'קאלה אזר'. מינים אלה גם גורמים למטרדי עקיצות קשות וסבל לאדם באזורים נגועים.

זבובי החול הם יתושים זעירים שאורכם כ- 2-3 מ"מ, צבעם לבן קרם או צהבהב חום, הם שעירים, גפיהם ארוכות, הכנפיים מחודדות בקצה, ניצבות בצורת V בשעת מנוחה. קצה בטנה של הנקבה רחב ועגול, לזכר בטן צרה המסתיימת באבר הזדווגות המאפשר זיהוי הזוויג (Sex) גם בעין בלתי מזוינת. גפי הפה התפתחו לחדק קצר ועבה יחסית המיועד לעקיצה ומציצה. הזכרים והנקבות ניזונים מצוף הצמחים המספק את הסוכרים כמקור האנרגיה לפעילות זבובי החול. בניגוד לחדקם של הזכרים, החדק של הנקבות משונן בקצהו ומאפשר להן לעקוץ, לחדור את עורם של בעלי חיים והאדם ולמצוץ את דמם. מהדם מופקים החלבונים הנדרשים ליצירת הביצים. מציצת הדם היא הדרך שבה מועברים גורמי המחלות מבעל חיים נגוע לאדם או לבעלי חיים אחרים. נקבות זבובי החול נוהגות לעקוץ במיוחד את חלקי הגוף החשופים. יש הטוענים כי נעקצו גם דרך ביגוד העשוי מבד דק.

פעילותם של זבובי החול תלויה במידה רבה בלחות גבוהה של הסביבה. הם פעילים בשעות בין הערביים ובלילה, אך במקומות המסתור האפלים יעקצו גם ביום. זבובי חול נעים בתעופה קפיצתית, דמוית דילוגים למרחקים קצרים, לכן תנועות הכנפיים אינן נשמעות כמו הזמזום ביתושים וחרקים אחרים. בניסויים שבצע א. ורבורג (1982) נמצא כי במין פלבוטמוס פפטזי (Phlebotomus papatasi) הנפוץ בין זבובי החול בארץ, אורכה הממוצע של התעופה עולה על 90 ס"מ ולגובה של עד 40 ס"מ. התקדמות זבובי החול על משטחים אנכים מתבצעת בדילוגים קצרים של 10-20 ס"מ לגובה. נמצא שהם מסוגלים גם לטפס לגובה של 2 מטר ויותר (מ.עמר 1983). בד"כ קוטר המחיה הוא כמה עשרות מטרים סביב מקומות המסתור, המזון ומקורות הדם. בניסויים שנערכו ע"י המעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות הרחיקו זבובי חול שנצבעו למרחק של עד כ-750 מטר (שירלי אלבז וחב' 2014). מרחק התעופה הגדול ביותר שנרשם הוא 1.5 ק"מ (שליין 1984).

פלבוטומוס פפטזי

הפלבוטומוס פפטזי נפוץ בכל הארץ, שולט ברחבי הנגב ולאורך בקעת הירדן. מין זה מטריד מאד בעקיצותיו ומעביר את גורם מחלת הלישמניה העורית באזורים הללו. זהו מין אנדופילי מובהק (הנוהג לחדור לבתים) ואנטרופופילי (נמשך לבני אדם).

על הביולוגיה של זבוב החול, פורסמו בשנות ה-80 של המאה הקודמת מספר מחקרים ע"י פרופ' שליין וחבריו. גידול בעלי חיים במעבדה הוא למעשה ניסיון לחקות את התנאים השוררים בבית הגידול הטבעי ולאפשר מעקב אחרי נתונים ביולוגיים שאינם ברי בדיקה בטבע. ככל שהחיקוי מוצלח יותר, התוצאות הן טובות יותר.

לפני כארבעה עשורים נערך במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות מחקר על היבטים בביולוגיה של מין זה. המחקר, שנעשה כחלק מעבודת הגמר לבגרות של התלמידה אביגיל רוט ובו גודלו אוכלוסיות גדולות של זבובי חול לפי שיטה שפותחה ע"י פרופ' שליין וורבורג (1982), הוסיף מידע חשוב על מחזור החיים של הפלבוטמוס פפטזי. מטרת המחקר הייתה מעקב על התפתחות זבובי החול ובדיקות ליעילותם של תכשירי הדברה לקטילת זבובים בוגרים.

הטמפ' בחדר הגידול של זבובי החול הייתה 28⁰ והלחות 90%. הלחות בכלי הגידול עצמם הייתה כ- 100%, הטמפ' בקרקע הגידול 23⁰ – 22⁰. בתנאים הללו נאספו הנתונים הביולוגים על חיי הזבוב (ראה טבלה מצורפת).

נמצא שברוב המקרים הזכרים מגיחים ראשונים מהגולם. ההזדווגות נצפתה 5-7 ימים לאחר גיחת הזכרים ו-2-3 ימים לאחר גיחת הנקבות. זמן מציצת הדם מוולד של עכבר נמשכה בין דקה לדקה וחמישים שניות. תהליך יצירת הביצים נמשך כארבעה ימים. ההטלה ביום החמישי או השישי לאחר ההזנה בדם.

הטלה תתקיים רק באוויר רווי לחות יחסית של כ-100% (קוסטא 1978). בכל הטלה 40-60 ביצים, המוטלות בלחץ אחת אחת, כדי להבטיח את הגעתן אל תוך סדקים בקרקע, חללים בסלע, בעצים וכד'. באתרים הללו נמצאים התנאים הדרושים, להתפתחות הדרגות הצעירות, קרקע רטובה וחומר אורגני להזנת הזחלים. באזורי המדבר התנאים הללו נמצאים בעיקר במחילות המכרסמים. בבדיקות נמצא כי מתחת ל-30% רטיבות בקרקע הגידול לא יתפתחו הדרגות הצעירות. לזחלים 4 דרגות התפתחות, אורכם בדרגה הרביעית 4-5 מ"מ. התפתחות הדרגות הצעירות בתוך הקרקע לא מאפשרת את איתור מקורות דגירתם, לכן פעולות בקרת זבובי חול אפשריות רק נגד הבוגרים. בגלל רטיבות הקרקע הגבוהה בגידול שבמעבדה, חלק מזחלים התגלמו על פני הקרקע ואפשרו לקבוע את משך התקופה מההזנה בדם ועד ההתגלמות, את זמן התפתחות הגלמים ואת הזמן מהטלת הביצים ועד גיחת הבוגרים (משך התפתחות דור).

נקבות זבוב החול ניזונות מדמם של יונקים, בעיקר מכרסמים, שפנים ואדם, גם מעופות ומזוחלים (אורשן 2017). הבוגרים נעלמים עם תחילת ירידת הגשמים. הזחלים בדרגה הרביעית טרם התגלמות עוברים את החורף בתרדמה בקרקע. עם עליית הטמפ' באביב, בסוף חודש מרץ או באפריל, הזחלים מתגלמים ומהם מגיח דור הבוגרים הראשון. במעקב שערכה המעבדה בין השנים 1975-1993 לא נרשמו ישובים נגועים בחודש אפריל. דור שני יופיע בערך בסוף יוני או ביולי, האוכלוסייה גדלה ומגיעה לשיאה לקראת סוף ספטמבר (שליין 1984, אורשן 2015). במדבר יהודה נמצאו אוכלוסיות גדולות גם בחודש אוקטובר (אורשן 2014). בשנים שבהם החורף מאחר להגיע והטמפ' גבוהות גם בנובמבר רמת האוכלוסיות גבוהה מאד והישובים סובלים מאד מעקיצות.

לפי התצפיות בגידול שבמעבדה, חיה נקבת זבוב החול 40-48 יום. ניתן להאכילה בשלוש ארוחות דם ולקבל 3 מחזורי הטלה. על תצפיות דומות דווח Perfilev (1966). התופעה של הטלה אוטוגנית, הטלה ראשונה ללא צורך של הנקבה במנת דם, בולטת מאד בתנאי המעבדה וקיימת גם בטבע ברמה זו או אחרת (ורבורג, 1982). בהטלה האוטוגנית מקור החלבון הדרוש ליצירת הביצים הנו במזון הנאגר בתקופת הזנת הזחל. בגידול במעבדה הזחלים ניזונים בשפע של מזון באיכות טובה המאפשר לאחוז גבוהה מאד של נקבות הטלה אוטוגנית. ורבורג (1982) גילה רמת אוטוגניות מאד נמוכה באוכלוסיית פלבוטומוס פפטזי שנלכדה בקיבוץ גילגל שבבקעת הירדן. הטלה אוטוגנית חשובה מאד ליכולת של המין להמשיך ולהתקיים גם כאשר אין פונדקאים זמינים בסביבה. במעבדה קבלנו מספר רב של דורות שבקעו מהטלות אוטוגניות בלבד ואוכלוסיות גדולות שסיפקו מספר גדול של זבובי חול לניסיונות השונים.

לישמניה ומחלות נוספות

נקבת הפלבוטומוס פפטזי מעבירה לאדם במהלך מציצת הדם טפיל חד תאי – Lashmania major הגורם למחלת הלישמניה העורית, המוכרת בציבור כשושנת יריחו. זו מחלה אנדמית (מקומית) לאזורי הנגב והערבה. נפוצה כיום גם לאורך הבקעה עד כפר רופין שבאזור עמק בית שאן. תפוצת המחלה חופפת את אזורי התפוצה של המכרסמים פסמון ומריון שהם מאכסני הטפיל גורם המחלה.

באזורים שמצפון לכביש ירושלים יריחו, בישובי השומרון ועד צפון הכנרת נגרמת הלישמניה העורית ע"י הטפיל Leishmania tropica, המועבר בעיקר ע"י המין פלבוטומוס סרג'נטי (P.sergenti). מין זה עוקץ בחוץ ואינו נוהג לחדור אל תוך מבנים. המאכסן של טפיל זה הוא שפן הסלע. הלישמניה העורית היא מחלה הנגרמת ע"י הטפילים המוחדרים למקום העקיצה וגורמים לפצע בעיתי בעור, בעיקר באברים החשופים לעקיצה. החלמה מהפצע נמשכת תקופה ארוכה, מותירה צלקת בולטת, בעיקר בפנים. אדם שחלה מפתח חסינות כנגד לישמניה עורית. מחלה נוספת בארץ המועברת ע"י זבובי חול היא הלישמניה הויסצרלית הידועה גם בשם 'קאלה אזר' שפרושה 'המחלה השחורה'. הטפיל L.infantum מועבר לאדם ע"י המינים P.syriacus, P.tobbi, P.perfiliewi. מאכסני הטפיל הם ממשפחת הכלביים. המחלה קשה, תוקפת אברים פנימיים – טחול, כבד, בלוטות לימפה ועלולה לגרום למוות. בארץ רק מספר חולים בודדים כל שנה. התפוצה במרכז הארץ, מקרית גת ועד גבול הלבנון. עד שנות ה-30 של המאה הקודמת הייתה נפוצה בארץ מחלת חום וירלית קדחת פפטצ'י (קוסטא 1978). זבובי חול היו מעבירי המחלה שהופיעה מהאביב עד רדת הגשמים והעלמות זבובי החול. האדם הוא כנראה פונדקאי היחיד. כיוון שהאוכלוסייה שחלתה רכשה חסינות, היא איננה מוכרת כנראה בארץ כבר עשרות שנים.

תולדות הלישמניה בישראל

תפוצת החרקים המזיקים לאדם ורמת האוכלוסיות שלהם מושפעים מאוד מאורח החיים של האדם והפעילות הסביבתית המתבצעת על ידו. השינויים בתפוצת מיני זבובי החול המזיקים לאדם בארץ, מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו אלה, ממחישים זאת. מחלת הלישמניה העורית הייתה ידועה באירן ועירק כבר מהמאה ה-15 ופורסמה לראשונה בספרות האירופאית ע"י Russell (1756). פלבוטמוס פפטזי היה זבוב החול הראשון שתואר ע" סקופולי, רופא וחוקר טבע (1786). את המקרים הראשונים של המחלה בארץ תאר דר' תאופיק כנעאן, רופא עור וחוקר פלסטיני בשנת 1916. כבר ב-1925 פרסם פרופ' אדלר, פרזיטולוג בעל שם עולמי, על נגיעות של הפלבוטוס פפטזי בטפילי לישמניה. יחד עם פרופ' תיאודור, אנטומולוג מפורסם מאד, הם מדווחים ראשונה בשנים 1925-1926 שהמעביר את טפילי הלישמניה לאדם הוא זבוב החול מהמין פפטזי. רופא העור דוסטרובסקי מדווח ב-1930 על תפוצת מחלת הלישמניה העורית בירושלים וסביבותיה, שכם והר טוב, בנוסף למוקד אלים מאד שכבר היה ידוע באזור יריחו. לכן הפצע דמוי השושנה נקרא בארץ 'שושנת יריחו'. דר' שטרנפלד (1944) דיווח על מקרי לישמניה עורית רבים בחיפה ובצפון בין השנים 1933-1943. פרט למוקד יריחו, נעלמו מוקדי המחלה האחרים בארץ לפני קום המדינה. לחלק מהחוקרים אין הסבר מדוע נעלמה המחלה (שלין 1984). אחרים מסבירים כי שינויים סביבתיים ובעיקר ריסוסים נרחבים שהחלו עם תום מלחמת העולם השניה, במאבק לביעור המלריה והלישמניה העורית, בתכשיר ה-DDT (שהוא שארתי לאורך תקופה ארוכה) ותכשירי הדברה נוספים, הם הגורמים להיעלמותם של מוקדי המחלה באזורים שרוססו. מתחילת שנות ה-50 ועד 1968 מוכרת המחלה לאורך הערבה ועד עין גדי (לידרור וחב' 1970). מוקדים חשודים נרשמו ברביבים (קצנלבוגן 1947) ואתרים נוספים במועצה המקומית של רמת הנגב. לאחר מלחמת ששת הימים חלו חיילים רבים שהגיעו עם הצבא לאזור צפון ים מלח בלישמניה העורית.

ישובים חדשים שהוקמו והתרחבות של ישובים קיימים בשנות השבעים בבקעה, בנגב והערבה, יצרו את תנאים הדרושים להתפתחות של אוכלוסיות גדולות של זבובי חול, מאוכלוסיות קטנות שחיו באזורים הללו. מסוף שנות ה-70 עלה מספר הישובים שהתלוננו במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות על עקיצות של זבובי חול. המתיישבים החדשים ובעלי חיים הם מקורות דם רבים וזמינים. מקורות מים מגינון, שטחי חקלאות ושפכים למיניהם יוצרים סביב הישוב ובתוכו אתרי דגירה רבים. המועצה האזורית רמת הנגב, בה גדלה מאד האוכלוסייה האזרחית היא דוגמא לתהליך כזה. השינויים הסביבתיים סביב הישובים יוצרים בתי גידול מתאימים לחיות המאגר של הלישמניה – המריונים והפסמונים, אשר מתמקמים ומתרבים מאד ליד הישובים ומהווים מוקד של מחלת הלישמניה העורית.

בשנות ה-90 התגלו מוקדי נגיעות חדשים של זבובי חול ומחלת הלישמניה בישובים שמצפון לכביש ירושלים יריחו, במעלה אדומים, בכפר אדומים, ביישובי צפון הכנרת, טבריה, מגדל ובהמשך ביישובי השומרון ובאתרים רבים אחרים. גורם המחלה באזורים הללו הוא טפיל מהמין Leishmania tropica, שפני הסלע הם המאחסן שלו ושני מיני זבובי חול P.sergenti ו P.arabicus. מעבירים אותו. הפצע הנגרם ע" הטפיל הזה ידוע כלישמניה קוטנית יבשה, והוא שונה מזה הנגרם ע"י L. major הידוע כלח ומפריש (יוסי אל-און 1984). במעלה אדומים סבלו התושבים מאד מעקיצות של זבובי החול, בסקר תפוצה של מיני זבובי החול בעיר בשנים 1997-1998, שנערך ע" המעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות, לא נצפו כלל שפנים מסביב ליישוב וגם לא היו כל דיווחים על מקרים של מחלת הלישמניה העורית. שפן הסלע הוא חיה מוגנת מציד, הנהנית מהרחבה בשטחי חקלאות וישוב. שינוים שחלו בשטחים חדשים שנבנו, בנית סוללות של סלעים בישובים וסביבם, יצרו בתי גידול (ביוטופים) אידיאלים לשפני הסלע. גינות נוי ומצבורי אשפה יצרו מקורות מזון וגרמו להתרבות בולטת של אוכלוסיות שפני סלע. צפיפות אוכלוסייה היא גורם הנדידה של בעלי חיים וגם של השפנים. קיימת האפשרות שבין השפנים שנדדו לאזור מעלה אדומים בתחילת שנות ה-2000, גם כאלה הנגועים בלישמניה. התחלואה בלישמניה הופיעה כעבור שנה או שנתיים, כמו שקרה בישובים חדשים או כאשר נוצרו התנאים המתאימים בישובים קיימים (שליין 1984).

תפוצת זבובי החול המשיכה להתרחב מאד מאז בשנות האלפיים לישובים רבים בכל רחבי הארץ. מספר מקרי המחלה גדל בהתמדה (לאור אורשן 2015, דוחות המעבדה לאנטומולוגיה).

בקרה

בקרת זבובי החול (הניטור, המניעה והדברה), היא בעייתית מאוד בהשוואה להדברה של מזיקים אחרים, כמו יתושים או זבוב הבית, שבהם הבקרה מכוונת בעיקר כנגד הדרגות הצעירות (הביצים, הזחלים והגלמים). מוקדי דגירת היתושים והזבובים ניתנים לאיתור ולטיפול ממוקד ויעיל: זחלים וגלמי יתושים – במים, רימות הזבובים – באתרי זבל. פעילות הבקרה כנגד הדרגות הבוגרות המעופפות, כמו ריסוסי חלל ושטח, הן רק פעולות משלימות שיעילותן קטנה, פוגעת רק בחלק קטן מהבוגרים ומורידה רק באופן זמני ובאחוז קטן את רמת האוכלוסייה.

בזבובי החול מתפתחות הדרגות הצעירות בתוך הקרקע, כך שאיתור מקומות הדגירה בלתי אפשרי. לכן, כל פעולות המניעה וההדברה אפשריות אך ורק נגד זבובי החול הבוגרים. למרות שהדברת הבוגרים היא פעולה משלימה בלבד שיעילותה קטנה וזמנית, אין ברירה אלא לנקוט בשיטה הזו. זבובי החול פעילים בלילות מרדת החשיכה, בעיקר כאשר אין הרוח מפריעה לתנועתם. הם נעים לעבר מגורי האדם בדילוגים על פני הקרקע ואחר כך על פני הקירות עד לפתחי המגורים. דפוסי ההתנהגות הללו מאפשרים הדברה על ידי ריסוס קירות חיצוניים של בתים, מסלעות ושטחים אחרים מסביב לבתים נגועים שעליהם עומדים זבובי החול בדרכם. כדי להשיג יעילות מרבית, יש להשתמש בתכשירי הדברה שארתיים (שאינם מתפרקים מהר). החומר שהומלץ על ידי הרשויות והיה בשימוש בארץ החל מ 1945 הוא DDT. בבדיקות המעבדה לאנטומולוגיה ב-1987, נמצא כי DDT היה עדין יעיל (פנר, וילמובסקי 1987), יתרונו הגדול בהדברת זבוב החול, בהיותו שארתי מאוד, עמיד גם בתנאי אקלים מדברי קשה. ה DDT היה תכשיר יעיל לבעיית זבובי החול, בעיקר כאשר ניתן היה לאתר את הבתים הפריפריים הנגועים בישובים ולצמצם עד למינימום הכרחי את שטחי הריסוס. ה-DDT הוא תכשיר שארתי מאוד, מצטבר בטבע, בקרקע, בצומח ובחי. למרות שרעילותו הישירה לאדם איננה גדולה מרעילותם של תכשירי הדברה מאוד נפוצים, נתפס התכשיר הזה כמסוכן מאוד גם לאדם ולכן השימוש בו הופסק כליל.

מאז הפסקת השימוש ב- DDT נעשים מאמצים בחיפוש אחר תכשירים תחליפים מתאימים. בדיקות תכשירים מיקרו-קפסולרים, המשחררים את חומר ההדברה באיטיות, הנחשבים כבעלי רעילות נמוכה לאדם ויותר ידידותיים לסביבה, לא הוכיחו שארתיות של יותר ממספר ימים בריסוס בחוץ ולכן אינם מתאימים לבקרת זבובי החול (Wilamowski, Pener 2003). הכישלון בהדברת זבובי החול הוא כתוצאה משינויים אקולוגים מכוונים, מעשה ידי אדם, של התיישבות והתפתחות רבה, היוצרים מוקדי דגירה רבים ומספקים מקורות דם הדרושים להתפתחות אוכלוסיות גדולות של זבובי החול. באין אפשרות לאתר את רוב רובם של מוקדי הדגירה ניתן לפעול נגד זבובי החול הבוגרים בלבד. מכיוון שלא נמצא תכשיר הדברה שארתי מספיק, או שיטה מתאימה כדי לדכא את האוכלוסיות הללו חלה עליה מתמדת בתחלואה.

מאמצע שנות ה- 2000 הקדישה המעבדה לאנטומולוגיה, בניהולה ויוזמתה של מנהלת המעבדה דר' לאור אורשן, מאמצים רבים בסקרים ומחקרים בחיפוש פתרונות שיצמצמו את ההטרדה מזבובי החול ויביאו להורדה בתחלואה. ניטור בכל הארץ והגדרת המינים אפשרו מיפוי של תפוצת זבובי החול, הערכת גודל האוכלוסיות, בדיקת רמת הנגיעות של זבובי החול בטפילי לישמניה ומקור הדם שנמצא בנקבות. נבדקה יעילותם של תכשירי הדברה חדשים ונוסו שיטות למנוע חדירת זבובי חול אל תוך הישובים. תוצאות ומסקנות פורסמו בכל שנה בדוחות המעבדה (לאור אורשן). בעקבות עליה חדה בתחלואה בשנת 2011 התקבלה החלטה ממשלתית, להקצות סכום ניכר של ממון, לביצוע תכנית להפחתת התחלואה בלישמניה. התכנית בעיקרה נועדה להרחיק לטווח רחוק מספיק מהישובים את חיות המאגר של טפילי הלישמניה או ליצור מחיצות שימנעו חדירת זבובי חול וחיות מאגר לישובים. המלצות כאלה לטיפול בלישמניה הועלו בעבר (שלין 1984, קולבקר, וילמובסקי 2007), אבל ישומן דורש תקציב גדול מאד, בעיקר להריסת המסלעות משכנם של השפנים ויצירת מחסומים סביב רבים מהישובים הנגועים. התקציב הממשלתי אפשר ביצוע שינויים סביבתיים ובחינת יעילותם בהפחתת התחלואה בלישמניה. כיוון שהתנאים הסביבתיים שונים בין ישוב לישוב, נמצא שהערכת היעילות של הפעולות שבוצעו שונה (אורשן וחב', סיכום פעולות 2013-2015).

אני זוכר את בית הערבה

בשנת 1939 הוקם לחופו הצפוני של ים המלח קיבוץ בית הערבה. המקימים חבורת חלוצים חדורי אידיאל ציוני שנענו לקריאת המוסדות הציונים להרחיב את ההתיישבות היהודית. באזור המדברי הצחיח הזה, התגוררו הקיבוצניקים באוהלים בתנאי חיים קשים ביותר, נאלצו להיאבק בחום האיום, בקרקע מלוחה ופגעי טבע נוספים. אחד מהפגעים הללו היו זבובי החול שעטו עליהם, מצצו מדמם וגרמו לתחלואה של רבים מהם בשושנת יריחו. על היקף התחלואה הזו דיווח רופא העור דר' קצנלבוגן (1947) שטיפל בחולים. צביקה דרור בספרו 'שותפות במעשה הבריאה, הסיפור של בית הערבה' (1994), תאר את המחלה וסבלם של החולים וכך כתב:

יונה'לה הבחורה היפה שפניה נמלאו בפצעי השושנה, היא אמי שיחד עם אבי דב היו ממקימי הקיבוץ המופלא בית הערבה. לזכרם מוקדש באהבה המאמר הזה. השושנה "הסמל המסחרי" של קיבוץ בית הערבה טבוע גם באפי. רצה הגורל וברבות הימים זבובי החול היו גם חלק מעיסוקי במסגרת 44 שנות עבודתי במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות בירושלים.