יתושי האדס (Aedes) הכספי, הימי והטיגריס האסייני

עמוס וילמובסקי וד"ר טילי שנור, גמלאי המעבדה לאנטומולוגיה משרד הבריאות

בישראל ידועים ששה מיני יתושים בסוג אדס (Aedes) שפירושו ביוונית – לא נעים או דוחה, תארים המתאימים למיני היתושים המטרידים ומעבירי המחלות הללו. אלה המינים היחידים במשפחת היתושים העוקצים (Culicidae) הפעילים ועוקצים באור היום. כולם הסתגלו להטיל במקווי מים קטנים וחולפים. חמשה מינים הם תושבי הארץ מקוריים (אנדמיים). בשנת 2002 זוהה לראשונה במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות מין פולש המוכר בשם יתוש הטיגריס האסייני (Aedes albopictus)

אדס כספי

יתושי האדס מטילים בעיקר במקווי מים קטנים, רובם ארעיים. האדס הכספי (Aedes caspius) הוא מין שכיח ונפוץ בכל הארץ, בערבה ואילת, אבל לא נמצא בנגב הדרומי (ט. שנור, סקר איסוף ומיפוי). היתוש הבוגר מכוסה בקשקשים בולטים על גופו וכנפיו. המאפיין את המין הזה הוא פס קשקשים בהירים בולט החוצה את גב לוחיות הבטן לכל אורכה. המין נמצא דוגר בוואדיות, תעלות, מעינות, נזילות מים למיניהן, שלוליות מי גשם, בריכות דגים ומלחות (סליטרניק וברקאי 1963). אתרי הדגירה עוברים תהליך של התאיידות הגוררת בעקבותיה עליה בריכוז המלחים וחלק גדול מהם מתייבש בקיץ. ליתושי האדס יכולת הסתגלות לתנאים הללו, האדס הכספי מסוגל לדגור במים שמליחותם מגיעה עד כ-8%, שיעור הגבוה פי 2-3 ממליחות מי הים. הביצים מוטלות במים רדודים בשולי המקווה או על קרקע רטובה מאד. עם התייבשות המקווה גם הביצים מתייבשות אבל נשארות חיוניות למשך מספר חודשים, הן שורדות חשיפה לקרני השמש וטמפ' מעל 40⁰צלסיוס. הרטבתן עם בוא הגשמים או מסיבה אחרת תגרום לבקיעת הזחלים. ניתן במעבדה ליבש את הביצים על נייר סופג ולהרטיבן כדי לחדש את הגידול בהתאם לצרכי המעבדה. בניגוד ליתושי הקולקס המטילים את הביצים בגוש אחד (רפסודה), יתושי האדס מטילים כמות גדולה של ביצים בודדות – ביצה אחת אחרי השנייה. במעבדה הטילו הנקבות מקבצים של 240 ביצים בממוצע (סליטרניק וברקאי 1963). בדומה לזחלי וגלמי הקולקס הנושמים מהאוויר החופשי, גם זחלי וגלמי האדס נושמים מהאוויר החופשי באמצעות צינורות הנשימה שלהם. זמן התפתחות מהביצה לבוגר נמשך בין 8-10 ימים. בתקופת הקיץ נוצרים דורות רבים ולכן רמת האוכלוסייה גדלה מאד במהירות רבה.

האדס הכספי הוא יתוש התוקף את האדם (אנטרופופילי) את חיות המשק, הצאן והבקר בחמת זעם, בעיקר מחוץ למבנים, אינו ידוע כחודר למגורי אדם. עקיצתו כואבת ויש הטוענים כי הוא מסוגל גם לעקוץ דרך הבגדים. מסוגל לנדוד למרחקים ארוכים עד כעשרה ק"מ, פעיל ועוקץ ביום, בעיקר בשעות הדימדומים, אבל גם בלילה (בקר 2003). האדס הכספי נפוץ מאד ומהוה מטרד קשה באזור המלחות סביב ים המלח. נחקר באזור הזה ע"י פרופ' מרגלית שמדד 42 נחיתות על אדם אחד תוך שתי דקות.

מדי כמה שנים מתגלים בבדיקות המעבדה דגימות בודדות מאוד של יתושות אדס כספי נגועות בוירוס הגורם לקדחת מערב הנילוס (דוחות המעבדה לאנטומולוגיה משרד הבריאות), אבל היכולת שלו להעביר לאדם את הוירוס נמוכה מאד אם בכלל.

אדס ימי

מענין ומרתק במיוחד הוא יתוש האדס הימי (Aedes mariae). הזחלים והגלמים שלו נמצאו דוגרים בגבי מים מלוחים שבסלעי חוף הים, במוקדים קטנים באזור הגליל המערבי ועתלית. המים בגבים מתאדים והמליחות בהם עלולה להגיע עד פי 3 ממליחות מי הים. דגירות נמצאו גם בשלוליות מלוחות בבית שאן, מגידו ובשומרון (סליטרניק וברקאי 1963). לא נמצאו דגירות במים שאינם מלוחים.

היעלמותו של היתוש המצרי ופלישתו של יתוש הטיגריס

בסוף שנות ה-90 או תחילת שנות האלפים פלש לארץ יתוש הטיגריס האסייני (Aedes albopictus). פרטים בוגרים ראשונים של מין זה נאספו באוגוסט 2002 ע"י אלון בר (המשרד להגנת הסביבה) במאגר צמיגים משומשים במושב גינתון, השוכן במרחק מה מנמל התעופה לוד. פרטים אלו זוהו והוגדרו במעבדה לאנטומולוגיה של משרד הבריאות (שנור, וילמובסקי 2002).

יתוש הטיגריס הוא "מחליפו" בארץ של היתוש המצרי (Aedes aegypti) הדומה לו להפליא בהופעתו בצבעיו ואורח חייו. היתוש המצרי נעלם מהארץ בסוף שנות הארבעים או בתחילת שנות החמישים – לפני כ-70 שנה. שני המינים הללו שייכים לסוג Aedes ולתת הסוג Stegomyia. היתוש הבוגר של שני המינים שחור, מפוספס בלבן וקל מאד לזיהוי. האבחנה היחידה בין שני המינים היא בדגם הקשקשים הלבנים על גב חוליות החזה – ביתוש הטיגריס פס של קשקשים לבנים במרכז גב החזה ולאורכו, ביתוש המצרי בצידי גב החזה ולאורכו שני פסי קשקשים לבנים, המזכירים לחלק מהמגדירים צורת נבל או כינור.

היתוש המצרי הוא המעביר העיקרי (באזורים רבים – היחידי) של וירוסים הגורמים למחלות קשות. מחלת הדנגה נפוצה באזור התפוצה העולמי של יתוש זה משני צידי קו המשווה, בין קווי הרוחב 40° באזורים טרופים וסוב טרופים. מחלת הקדחת הצהובה גורמת לאחוזי תמותה גבוהים במיוחד באפריקה מדרום לסהרה ובמרכז ודרום אמריקה. היתוש המצרי הוא גם המעביר של וירוס הזיקה ווירוסים נוספים. תפוצתו בארץ הייתה במישור החוף, השפלה הפנימית (עד גובה של 300 מטר מעל פני הים), בעמק הירדן וסביב הכנרת. הוא חי סמוך מאוד לאדם, המשמש כפונדקאי עיקרי עבורו, נוהג לחיות ולעקוץ במבנים, מתפתח במכלי שתיה ומים שבבתים..

בספרות מונים החוקרים 3 גורמים אפשריים להיעלמותו של היתוש המצרי מהארץ. 1. ירידה דרסטית בשימוש בכדים לשתייה אשר, לדעתו של פרופ' תיאודור (מגדולי האנטומולוגים בארץ), היו אתרי הדגירה העיקריים של היתוש המצרי. 2. המעבר להספקת מים במערכות סגורות. 3. שימוש נרחב ב- ד.ד.ט וחומרי הדברה אחרים כנגד יתושי האנופלס מעבירי המלריה ובחקלאות.

פלישה של מינים, העלולים להזיק לבריאותו או לרכושו של האדם, לאזורים חדשים, היא תופעה מוכרת. היעלמותם של מינים כאלה היא מעניינת והגורמים מסקרנים. באורח החיים הזהה של יתוש הטיגריס והיתוש המצרי טמונות הסיבות העיקריות לתופעות הללו. היתוש המצרי והטיגריס מטרידים מובהקים של האדם במשכנותיו. הם גם "מאוהבים" מאד במין האנושי (אנטרופופילים), פעילים ועוקצים ביום, דוגרים במקווי מים קטנים מאד וזעירים, טבעיים ומלאכותיים בסביבה הצמודה למגורי האדם. הביצים מסוגלות לשרוד את תקופת היובש של מקוים כאלה וזקוקות להרטבה טרם בקיעה. טווח תעופה קצר עד מאות מטרים. בקוטר של טווח הזה יש לנטר לאיתור מוקדי הדגירה. בתנאי הגידול של אוכלוסיית יתוש הטיגריס במעבדה לאנטומולוגיה, נמשכת ההתפתחות מביצה לבוגר כ-8-10 ימים. במחקרים של אחרים על יתוש הטיגריס נמצא שהנקבה מזדווגת 4 פעמים, מסוגלת להטיל 150-250 ביצים וחיה 30-40 יום.

מסביב לעולם בשלושים שנה

אזור התפוצה המקורי (האנדמי) של יתוש הטיגריס האסייני ממנו החל להתפשט ברחבי העולם הוא בדרום מזרח אסיה וסין. המין הזה נמצא לראשונה מחוץ לתחום מחייתו המקורי באלבניה בשנת 1979. אחר כך אותר בצרפת ואיטליה וארצות אירופאיות נוספות. פלש לארה"ב ולארצות בדרום אמריקה ואפריקה וגם לאוסטרליה. ב-2002 הגיע לישראל, ב-2007 התקבל דווח ראשוני על הימצאו גם בסוריה ובלבנון. מסע במהירות מדהימה של מין שפלש במשך כ-25-30 שנה לרבות מארצות העולם. ספק גדול אם מוכר מקרה זהה לזה בעולם החי. בהתאם לדיווחים, המין מתפשט בעולם בעיקר באמצעות הסחר העולמי בצמיגים משומשים. התופעה המרתקת הזו היא הדוגמא הבולטת ביותר לשינוי התפוצה של מינים מזיקים לאדם, באמצעות הגידול הדרסטי בסחר הבינלאומי בעשורים האחרונים. הבוגרים הראשונים של היתוש נמצאו במושב גינתון, 5 ק"מ דרומית מזרחית לנמל התעופה לוד. הזחלים נמצאו במצבורי צמיגים משומשים ומיובאים שאוחסנו בחוץ באזור המושב. הממצאים הראשונים הללו רמזו כי גם לארץ חדר כנראה היתוש המפוספס עם צמיגים משומשים דרך נמל התעופה בלוד.

שאלות מסקרנות מאוד הן מדוע שמשו דווקא צמיגים משומשים אמצעי להתפשטות יתוש הטיגריס האסייני לכל העולם? ומדוע החל המסע רק בשנות השישים או השבעים של המאה הקודמת? המענה לתהיות הללו בעלייה הדרמטית במספר כלי הרכב ברחבי תבל שיצרה בעיה קשה בטיפול בצמיגים המשומשים באיתור מקומות אחסון בחוץ המהווים סכנה חמורה לזיהום הסביבה. הרעיון לפתרון נמצא בעיקר במיחזור, חידוש צמיגים, גריסתם לשימוש חוזר ויצירת משטחים ידידותיים ובטיחותיים, מונעי החלקה ברחובות, במגרשי משחקים למיניהם, אפילו יצירת אריחים ושילוב פתיתי הצמיגים באספלט ועוד כיד הדמיון. לכן התפתח סחר בינלאומי רחב של צמיגים משומשים והם שהעבירו את ביצי היתוש ברחבי העולם. הצמיגים המאוחסנים בחוץ שהכילו מים בארצות מוצאם, היו מוקדי דגירה של היתוש. הצמיגים התייבשו תוך כדי מסעם לארצות המייבאות. כיוון שהביצים של יתושי האדס נשארות חיוניות ביובש לפרק זמן ארוך, הן תבקענה כאשר בארצות החדשות תרטבנה בגשם או ממקור רטיבות אחר, ותיצורנה מוקד דגירה של מין פולש.

יתוש הטיגריס התפשט מהר, תוך מספר שנים כמעט לכל רחבי הארץ, פרט לאזורים היבשים הדרומיים של הנגב והערבה. כיום הוא שכיח באזורים כפריים ואורבניים, מתפתח לאוכלוסיות גדולות שהן מטרד עוקצני מאוד לאדם, פוגע באיכות החיים וקשה לבקרה (מניעה ניטור והדברה). יתוש הטיגריס נחשב למעביר פוטנציאלי של מחלת הדנגה במזרח אסיה ועלול אולי להיות וקטור של מחלות וירליות אחרות. הפלישה שלו לאירופה, כמו גם לארצות נוספות בתבל, גרמה לחרדה רבה בין ה'יתושולוגים' ורשויות הבריאות בארצות הללו. פרק נכבד מאד בדיונים של שני כנסים בינלאומיים – בליסבון 1998 ופרג 1999, הוקדש ליתוש הפולש, תפוצתו והסכנות הטמונות בו (ע. וילמובסקי דווח השתתפות 2000). המסקנה לאור הנתונים שנמסרו בכנסים הייתה שקיים סיכוי לחדירת יתוש הטיגריס לארץ וקיימים התנאים המתאימים להתאקלמותו והתפתחותו לאוכלוסיות גדולות. לדווח ההשתתפות בכנסים צורפה גם תכנית לסקר של בדיקת אפשרות חדירה של יתוש הטיגריס סביב אזורי חדירה פוטנציאלים. מטרת סקר כזה הייתה לנסות את הסיכוי הקטן הקיים, כדי למנוע את החדירה האפשרית של יתוש הטיגריס (ע. וילמובסקי 2000). חבל מאד שהצעת הסקר הזו לא התממשה ושהיתוש ניצל את הפרצה ומימש את סיכוי החדירה. הצלחתו "המזהירה" של יתוש הטיגריס לפלוש לארץ הקודש מחדדת מאד את הצורך בערנות מוגברת של כל העוסקים בבקרת המזיקים לאפשרויות פלישה נוספות של מינים זרים. חשוב מאד להעביר למעבדה לאנטומולוגיה כל ממצא בלתי מוכר לזיהוי, כדי למנוע חדירה או לעכב התפשטות הפולש.

דנגה בישראל- איום ממשי או חרדה מיותרת?

מאז פלישת יתוש הטיגריס לאירופה ב -1979 אין כל דיווח על העברה של מחלת הדנגה באירופה או בישראל. היתוש המצרי הוא המעביר העיקרי של הנגיפים הגורמים למחלת הדנגה, הקדחת הצהובה, הזיקה ווירוסים אחרים. ברוב רובם של מגפות הדנגה בעולם האחראי להעברת הנגיפים הוא היתוש המצרי. יתוש הטיגריס נחשב למעביר משני ויכולתו בהעברת הנגיפים נחשבת נמוכה מאוד (דר' גרץ מידע אישי כנס 1998).

מחלת הדנגה היתה מחלה בעיתית בחלק מאירופה, אפידמיה קשה ידועה מיוון בין השנים 1927-1928 כ- ½ מיליון חולים ו- 1,000 מקרי מוות. גם מלבנון דווח על מקרי דנגה בחצי הראשון של המאה ה-20. היתוש המצרי נעלם גם מהארצות הללו. בדיקת הספרות בארץ מתחילת המאה ה-20 מגלה מספר לא מבוטל של דיווחים על מחלת דנגה שהיתה בישראל בשנים 1910 – 1950. מתברר שחלק מהדיווחים הללו הם טעות בזיהוי המחלה, כיוון שהמעביר שצוין בהם אינו מתאים כלל למחלת הדנגה, אלא לקדחת הפפטזי הנגרמת ע"י עקיצת זבוב חול. דיווחים אחרים נראים אמינים יותר, אבל אין עובדות ברורות המוכיחות שהיו מקרי דנגה בישראל. בבדיקות מעבדה בשיטות וירולוגיות לא נמצאו הוכחות קיום למחלת הדנגה בישראל בעבר (גולדווסר 1970). הדעה הרווחת כיום בין חלק מהחוקרים היא שהסיכוי להעברה עכשווית של הדנגה בארץ או באירופה ע"י יתוש הטיגריס הוא אפסי והחרדה מיותרת.

יתוש הטיגריס הסתגל ונפוץ מאד באזורים אורבניים. הוא דוגר ועוקץ בבתים ובחצרות את האדם ומספר פונדקאים נוספים. טווח התעופה קצר, הפיזור הרב של אתרי דגירה קטנים מאוד, חלקם בתחומי הפרט, מקשה מאד על איתורו והדברתו. הדרכת הציבור בזיהוי הדגירות הללו והשמדתן באמצעות ייבוש וחיסול כל חלל ומיכל המכילים מים, הכרחי במאבק ביתוש בעייתי זה. ניטור אתרי הדגירה בגופי מים זעירים הפזורים על פני שטח רחב בשטחים הציבוריים הוא בעייתי וכמעט בלתי אפשרי. בניטור היתושים הבוגרים, באמצעות מלכודות CO₂ ואור, המשמשים לניטור מיני היתושים בארץ, נלכדים רק פרטים בודדים של היתוש הפעיל ביום. על רשויות הישובים להפעיל מערך ניטור מתאים – מספר התלונות של תושבים הנעקצים ובוגרים שנלכדים בבתים, בעיקר באזורים אורבניים, הוא המדד להערכת רמת האוכלוסייה ואתרי הנגיעות.