עמוס וילמובסקיהאם עצבו חרקים את גורלן של אומות עולם?
עמוס וילמובסקי, גמלאי המעבדה לאנטומולוגיה משרד הבריאות
סיפורן המרתק של מגה מגפות שהועברו ע"י חרקים, מראשית האנושות, לאורך דפי ההיסטוריה ועד המאה ה-20. המוות והסבל הנוראי גרמו לאדם לשנות את מקומות מגוריו, להזיז צבאות, לחרוץ את גורלן של מערכות ואף לפתח תופעות חברתיות (אנטישמיות) ואמונות דתיות.
חרקים מעבירי המחלות
בעולם ידועים כ-2 מיליון מיני חרקים, יש הטוענים שמספרם מגיע לארבעה מיליון. החרקים נפוצים ביבשה ובתוכה, באוויר וגם בים. החרקים מהווים כ-85% מכלל המינים בעולם החי ומספר הפרטים אין סופי. החוקר האנגלי ויליאמס אמד את מספר פרטי החרקים החיים ב- 1018 (מיליארד מיליארדים!). החרקים הם שליטי העולם ובהם מתחרה האדם.
רק כמה עשרות מיני חרקים בלבד מזיקים לאדם ומעבירים לו כ-20 מחלות. משחר ההיסטוריה האנושית גרמו החרקים הללו למגפות קטלניות, בקנה מידה בלתי יאומן שאיים על המין האנושי. מינים אחרים גרמו נזק לגידולים חקלאים, למזון ולמוצרים אורגנים אחרים והיו גורם מרכזי לרעב בארצות רבות.
בין אוסף המאמרים במעבדה לאנטומולגיה של משרד הבריאות בירושלים, נמצא גם מאמר קצר שדפיו כבר הצהיבו וכותרתו "החרקים עיצבו גורלן של אומות". כתב את המאמר בשנת 1956, פרופ' מרסטון בייטס מאונירסיטת מישגן. מאמר זה הוא המניע לסקירה ההיסטורית של תוצאות אותן המחלות והשפעתן על האנושות. המטרה לנסות ולהשיב לשאלה, האם מוצדק לקבוע כי חרקים הם מעצבי גורלן של אומות? תקצר היריעה לתאר את ההיסטוריה של כל המחלות המועברות לאדם ע"י חרקים. שלוש מהן הקטלניות ביותר שתקפו בני אנוש: המלריה, הדבר וטיפוס הבהרות האפדמי, תייצגנה נאמנה את כל הקבוצה.
עם השינוי באורח החיים של האדם לפני כ- 10-12 אלפי שנים, מחיי צייד נווד, לחקלאי החי בקהילה, נוצרו התנאים המיטיבים להתפתחות החרקים המזיקים בסביבת מגוריו. הצטברות האשפה, הפרשות ויצירת מקווי מים, יצרו מדגרות לאוכלוסיות מזיקים גדולות ובלתי נסבלות במיוחד. קיימות עדויות שיתושים וזבובים תקפו כבר אז. הסברה היא שטפילים כמו פרעוש האדם ופשפש המיטה, עברו בתקופות פרהיסטוריות, מן הטורפים והעטלפים גם לאדם שחי במערות ומאז הם צמודים אליו. המאבק בין האדם והחרקים התוקפים אותו אישית, מסכנים את בריאותו ואולי גם את קיומו, החל מאז חלק האדם הקדמון את משכנו במערות עם בעלי חיים אחרים.
הסברה היא שכאשר המפגע הפך בלתי נסבל, הועתקו הישובים למקום אחר, עד התפתחות אוכלוסיות חדשות באתר החדש לרמה בלתי נסבלת ואז התושבים נדדו הלאה. לעיתים חזרו התושבים לאתר הישוב הקודם, לאחר שרמת אוכלוסיות המזיקים שם ירדה. עם הזמן למדו, שנקיטת פעולות סניטריות, כמו ניקוי, ייבוש או השמדת אתרי פסולת והפרשות, יש בכוחם למזער את הסבל. כבר בעידן הקדום הכתיבו החרקים המזיקים את אורח חייו של האדם.
משחר ההיסטוריה האנושית, חיפש האדם באופן טבעי, מזור לסבל מהחרקים המטרידים. בכתבי חכמי העולם העתיק נמצאו גם מתכונים להדברה שכל תועלת לא הייתה בהם. שיטות הלחימה בחרקים לא השתנו כמעט עד המאה-18, למעשה לא היו בידי האדם אמצעים להדביר את המגפות האיומות שהשתוללו בעולם. הוא גם לא ידע, כי המגפות הללו מועברות לאדם ע"י חרקים וקרציות. גורמי המחלות והמעבירים שלהם לאדם זוהו בוודאות רק בסוף המאה ה-19. רק באמצע המאה ה-20 פותחו תכשירי ההדברה המוכרים והיעילים ותכשירים רפואיים לטיפול במחלות.
המלריה
יתושים ממשפחת היתושים העוקצים (Culicidae) הם המסוכנים ביותר לאדם, מעבירי מחלות המלריה, קדחת צהובה, דנגה, קדחת מערב הנילוס, קדחת השקע האפריקאי, עוד מחלות וירליות רבות ומחלת הפיל. אבל "מכל המחלות הטפיליות, אין ספק כי המלריה (הקדחת) היא זו שגרמה את מירב הנזקים למספר הגדול ביותר של בני אדם, במשך כל ימי ההיסטוריה האנושית" (פרופ' מיכאל קוסטא 1978).
המלריה נגרמת על ידי ארבעה מינים של החד-תא פלסמודיום. היא מועברת לאדם ע"י נקבות של מיני יתושי האנופלס. הדרגות הצעירות של האנופלס דוגרות במים נקיים. המלריה היתה נפוצה ברוב חלקי העולם. למרות שמקורה בארצות הטרופיות של אפריקה, היא היתה גם נפוצה מאד באנגליה ,בארצות השפלה הולנד ובלגיה, במזרח התיכון באסיה בדרום ארה"ב. המלריה עדין פעילה מאד באפריקה, בדרום אסיה ודרום אמריקה. לפי דו"ח ארגון הבריאות העולמי בשנת 2018 חלו במלריה כ-228 מיליון בני אדם ומתו 405,000, רובם מתחת לגיל 15. עיקר התחלואה באפריקה שמדרום לסהרה. ההערכה היא כי 90% מהמתים הם באזור הזה, שני שליש מהם ילדים שטרם מלאו להם חמש שנים.
נתוני מחלת המלריה במאה ה-21 הם בודאי עדות מספקת לעוצמתה האדירה של המחלה הזו והשפעתה על עצוב גורלו של האדם מקדמת דנן. הנתונים ההיסטוריה מלמדים, כי מהמאה ה-5 לפנה"ס אין למעשה כל שינוי במאבקו של האדם במחלה באזורים הנגועים. עדין לא נצנץ האור בקצה המנהרה המעיד כי יש תקווה להתגבר על המחלה. ההיסטוריון טימותי ויינגארד בספרו "היתוש, היסטוריה אנושית של הטורף הקטלני ביותר שלנו" העריך כי יתושי האנופלס קטלו 52 מיליארד בני אדם לאורך כל ההיסטוריה האנושית, כמחצית מבני האנוש שחיו עלי אדמות מאז ומעולם! הוא קבע שהיתוש הזה הוא "מחריב העולמות" גם "הסוכן המוחלט של שינוי ההיסטוריה".
רק בשנת 1880 זיהה הרופא והפרזיטולוג הצרפתי שארל לברן את טפיל המלריה בדמו של חולה. בשנת 1899 קבע הרופא הבריטי רונלד רוס, כי יתוש האנופלס הוא שמעביר את המחלה מאדם לאדם. הרופא היווני היפוקראטס (460 – 377 לפנה"ס) "אבי רפואה המערבית", תיאר את המחלה כבר במאה ה-5 לפנה"ס וקשר את הופעתה למקווי המים העומדים. המלריה היא מחלה מתועדת מסין, יוון ומצרים, כבר מהעת העתיקה. מומיות שנמצאו בקברים מתקופת המצרים הקדמונים הכילו טחול מוגדל ונוגדנים למלריה. טחול מוגדל מהווה אחד מסימני הלוואי של המחלה. ציור סיני עתיק מעיד כי כבר אז הכירו את מאפייני המחלה העיקרים: חום, צמרמורות וכאבי הראש.
מראשיתה של ההיסטוריה האנושית גרמה המלריה לתחלואה ותמותה, לנטישת אזורי התיישבות, לנפילת ממלכות ותרבויות. המחלה הזו פגעה בצבאות וחרצה גורל מערכות צבאיות. מספיק לציין מאורעות בולטים בודדים בהיסטוריה האנושית הקשורים למלריה, כדי לשכנע בהשפעת המחלה הזו על עצוב גורלן של אומות ותרבויות.
יש הסוברים שצבאותיו של אלכסנדר מלך מוקדון (356-323 לפנה"ס), מגדולי המצביאים של העת העתיקה, הם שגרמו להתפשטות המלריה במזרח התיכון, צפון אפריקה, הודו וערי יוון במאה ה-4 לפנה"ס. מותו של אלכסנדר מוקדון ממלריה, בשיא תהילתו בשנת 325 לפנה"ס, קטע את מסע כיבושיו לקרטגו וחצי האי ערב. יש יסוד סביר מאד להנחה, כי המלריה היתה הגורם המרכזי לשקיעתה ונפילתה של התרבות היוונית העתיקה.
מתיעוד היסטורי, ידוע כי באיטליה היו ביצות ויתושים. לגיונות שחזרו מוכות מלריה מארצות המזרח התיכון הביאו איתם את טפילי המלריה לאיטליה. כתבים היסטוריים מהתקופה הרומית דווחו על נטישה של העיר בתקופת הקיץ, כנראה מחשש לחלות במלריה. אמצעי שנקטו בו בתקופות שונות גם באפידמיות אחרות המועברות ע"י חרקים. מגפות המלריה במאה השלישית היו הגורם שדחף את התושבים באזורים הנגועים, לזרועותיה של דת חדשה – הנצרות, שהטיפה לטיפול וריפוי של החולים הרבים והפכה להיות דת ששינתה את העולם.
מחקרים של מלריולוגים (חוקרי מלריה) העידו כי בתקופת שקיעתה של האימפריה הרומית במאה החמישית לספירה, התעצמה תחלואת מלריה מאד לפנדמיה (מגפה שהתפשטה על פני אזורים נרחבים). רוב המלריולוגים קבעו שהמלריה היתה הגורם המרכזי לשקיעתה ולנפילתה של האימפריה הרומית, במחציתה של המאה החמישית. ביסוס לטענה הזו נמצא בבדיקות ה-DNA שהופק ממצבורי שלדים ועצמות בעיקר של ילדים, שנמצאו במערכות קבורה תת קרקעיות ברומא וסביבותיה ונקברו סביב שנת 450 לספירה. ה- DNA שהופק מהשלדים הוכיח שהמין שקטל את תושבי האימפריה הרומית היה Plasmodium falciparum שהוא המסוכן והקטלני ביותר מבין מיני הפלסמודיום גורמי המחלה.
ג'ינגס חאן (1162-1227) מיסדה ושליטה של האימפריה המונגולית, לא הצליח להשתלט גם על אירופה, בגלל מחלת המלריה בה לקה וכנראה ממנה גם נפטר. בשנת 1520 שלח הצייר הגרמני המפורסם אלברכט דירר לרופאו רישום עצמי בעירום, בו הוא מצביע על טחולו והוסיף הערה "כאן כואב לי". הציור הזה מעיד כי ידע שנדבק במלריה ממנה לא הבריא ונפטר בשנת 1528.
המלריה נעלמה כמעט כליל מאירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים עוד טרם הופעתו של תכשיר ה-DDT בשנת 1939. הסיבות להיעלמותה של המלריה מאירופה אינן ברורות דיין. בין הסיבות האפשריות, שינויים אקולוגים ואקלימיים טבעיים או שינויים סביבתיים מעשה ידי האדם שצמצמו את מקורות הדגירה של היתושים או שינו את טיבם סביב אזורי יישוב. סיבות אפשריות נוספות: שינוים באורח החיים, שינה תחת כילות ועוד אמצעים אחרים שננקטו החל מסוף המאה-18 כדי להימנע ככל האפשר מעקיצות. יש הטוענים כי גם שיפור ברמת החיים ובאיכות התזונה תרמו בארצות רבות, בעיקר אלה הקרויות מפותחות, למיגור המלריה באירופה.
מחלה המלריה הגיעה כנראה לאמריקה עם קולומבוס כבר בשנת 1492. גם סחר העבדים הביא עמו נשאים של גורמי המחלה. מינים של יתושי אנופלס מקומיים באמריקה נמצאו כמעבירי מלריה מוכשרים. מחלת המלריה התעצמה לאפידמיה בדרום אמריקה במשך מאות שנים. היא השפיעה מאד לרעה על התפתחותם של האזורים הטרופים של אמריקה. 22 שנים אחרי שקולומבוס הגיע לאי הקרבי היספניולה (הרפובליקה הדומניקנית והאיטי), גילה מיפקד אוכלוסין שאוכלוסיית השבט טיאנו התכווצה מ 5-8 מיליון נפש ל-26,000 בלבד. ההיסטוריון טימותי ויינגארד העריך שמחלות שהועברו ע"י יתושים גרמו למותם של 95 מיליון תושבים ילידים של שתי האמריקות, מתוך אוכלוסייה של כ-100מיליון נפש טרם פשטה המלריה. תרבויות גדולות כמו זו של המאיה, לא היו יכולות להתקיים בשפלות הטרופיות בכפיפה אחת עם המלריה המחלישה את האדם או גורמת למותו. לכן רוב הערים נבנו באזורי ההרים שבהם אתרי דגירת היתושים מצומצמים מאד או חסרים והאקלים אינו מתאים ליתושים.
לאורך כל ההיסטוריה היתה המלריה גורם משפיע על חיי התושבים באסיה, בעיקר בארצות דרום מזרח שבהן מערכות מים רבות ושדות אורז שבהם דוגרים יתושי האנופלס. יתכן מאד ששקיעת תרבותה המפותחת של צילון במאה ה-13, באה בעקבות חדירת המלריה לאי. בשנים 1934-1935 חלו כ-3 מיליון אנשים באי מהם נפטרו 80,000. בתחילת שנות ה-40 נרשמו בהודו כ-75 מיליון חולים ו 750,000 מתים.
מקורה של מחלת המלריה באפריקה. לדעתם של החוקרים, היבשת הזו היתה מוכת מלריה לאורך כ-4000 שנים, מאז עברו התושבים בה לעסוק בחקלאות ויצרו מקווי מים לדגירת היתושים. חייהם בקהילות ספקו את הדם הנחוץ לנקבות להטלת הביצים. אנטרופולוגים קובעים שהתפתחות האדם בארצות הטרופיות החמות התעכבה בגלל תנאי האקלים והמחלות שהתפתחו. כמיליארד בני אדם באפריקה חשופים עדין למחלת המלריה, 200-300 מיליון חולים בשנה. המחלה גרמה לחולשתם הגופנית של העמים הללו, מנעה את התפתחותם וגרמה לנחשלותם לאורך כל ההיסטוריה.
הדוגמה הטובה ביותר הממחישה את השפעתה של המלריה על עיצוב דמותה של אומה, היא המלריה בישראל והמאבק לעקירתה שהחל בתחילת המאה ה-20. האימפריה העותמאנית, בעיקר לקראת סוף מאה ה-19, הזניחה לחלוטין את הטיפול בכל מערכות המים בישראל שרובם הפכו לאתרי דגירה של יתושי האנופלס. המלריה שלטה בארץ, פגעה ללא רחמים בתושבים וחסלה ישובים רבים. הארץ מנתה כ-650 אלף נפש, ביניהם רק 84 אלף (13%) יהודים. האוכלוסייה הערבית חייתה בעיקר בכפרים וערים שהיו באזורי ההר, רחוק ממוקדי הדגירה של האנופלס, בביצות של העמקים ומישור החוף. הסיכוי שלהם לחלות במלריה היה נמוך. ל-60 אלף אנשי העליות הראשונה והשנייה, שהגיעו בתחילת המאה ה-20 לא נותרה הברירה, אלא לרכוש אדמות בלב האזורים נגועי המלריה. האזורים הללו לא היו ראויים לישוב בני אדם, התושבים חלו בהמוניהם, רבים מהן נאלצו לעזוב את הישוב, אחרים עזבו את הארץ ורבים מתו. המלריה היא שקבעה את מפת ההתיישבות והיתה המכשול המכריע להמשך קיומו של המפעל הציוני והקמתה של מדינת ישראל. המנהיגות הציונית הבינה כבר בתחילת ההתיישבות שלא תהיה תקומה לעם ישראל בארצו, ללא מלחמת חורמה בקדחת. המלחמה הזו של ייבוש הביצות וחיסול אתרי דגירה אחרים של האנופלס שהחלה עם כיבוש הארץ ע"י הבריטים, נמשכה כ-40 שנים והיא שאפשרה את הקמתה של ישראל.
הקדחת הצהובה
הקדחת הצהובה היא מחלה הנגרמת ע"י וירוס המועבר לאדם ע"י היתוש המצרי (Aedes aegypti). הקדחת הצהובה נחשבת כמסוכנת ביותר לאדם, במקרים רבים מאד המחלה מסתימת במוות. מקור המחלה בין הקופים באפריקה, נפוצה באפריקה שמדרום לסהרה מרכז ודרום אמריקה. החל מהמאה ה-17 תועדו מספר מגפות באפריקה במרכז ודרום אמריקה שגרמו למותם של עשרות אלפים. 35-45 אלף מחיילי צבא נפוליאון, שנשלחו לדכא מהפכה בהאיטי, מתו מהמחלה בתחילת המאה ה-19. הניסיון הראשון לכריית תעלת פנמה, החל בשנת 1880 והסתיים ב-1889 מבלי שהושלם, בגלל מחלת הקדחת הצהובה והמלריה. על פי ההערכה, יותר מ-27 אלף עובדים מתו, רובם מהמחלות. העבודה התחדשה ב-1904 על ידי ארצות הברית והתעלה נפתחה לשיט בשנת 1914. הקדחת הצהובה הוסיפה תרומה נכבדה למצב העגום והנחשלות באפריקה ודרום אמריקה.
מחלת הדבר
מחלת הדבר היא אחת המחלות הקטלניות ביותר לאדם. היא נחשבת לאחת המחלות המשפיעות ביותר על ההיסטוריה של המין האנושי. ההערכה היא שבמהלך ההיסטוריה מתו מהמחלה כ-200 מיליון בני אדם. גורם המחלה החיידק Yersina pestis. המעביר את החיידק בין החולדות ולאדם הוא פרעוש החולדה. שלב זה של המחלה נקרא דבר העיר. בשלב הבא מתפתחת הדבקה ישירה בין אדם לאדם ע"י טיפות הרוק, שלב זה נקרא דבר הריאות (הידוע גם כדבר הבובוני). תחלואת דבר הריאות מתפשטת במהירות רבה לאפידמיה או פנדמיה (מגפה רחבת ממדים) עם שיעורי תמותה גבוהים מאד. משחר ההיסטוריה ועד היום התפשטו החולדות לכל קצווי תבל עם הספנות, העבירו איתן גם את פרעושי החולדה והפיצו את הדבר בעולם. כ-150 מגיפות שהתפתחו לשלוש פנדמיות תועדו מתחילת הספירה ועד המאה ה-20. די לתאר כמה מהמגפות רחבות הממדים (פנדמיה), כדי להמחיש את מידת האסונות שהמיט הדבר על העולם.
חוקרי המקרא סבורים שהמגפה בערי האשדודים, המתוארת בספר שמואל א' פרק ו', היתה מחלת הדבר הראשונה שתוארה בהיסטוריה בשנת 1320 טרם ספירה. הנאמר בפסוק ה' "ועשיתם צלמי עפליכם וצלמי עכבריכם המשחיתם את הארץ" קושר בין העכברים והעפלים, המזוהים עם הבובונים האופיניים למחלת הדבר שהם התפיחות בבית השחי, במפסעה והצוואר. התיאור הראשון הוודאי של הדבר, מצוי בכתבי רופוס מאפסוס, בתחילת המאה השנייה ממוקדי מגיפה בלוב, מצרים וסוריה. הידיעות ההיסטוריות המהימנות הראשונות על פנדמיה קשה של דבר הן בשנים 542-600. המגיפה קטלה בתקופת שלטון הקיסר יוסטיניאנוס בין 25 ל-50 מיליון בני אדם, כ-40 אחוזים מאוכלוסיית האימפריה הרומית.
בשנת 1334 פרצה בסין המגפה האיומה הידועה בשם "המוות השחור" שהתפתחה לפנדמיה השנייה. שם המגפה בגלל הכתמים השחורים האופייניים שמתפתחים בעורם של החולים. מעריכים כי 35 מיליון בני אדם מתו בסין, כשליש מאוכלוסייתה של מדינה זו במאה ה-14. מסין התפשטה המגפה בדרך המשי לחצי האי קרים ובשנת 1347 לכל אירופה. בין השנים 1347-1351 קטלה המגפה הזו באירופה כ-25 מיליון תושבים. האומדנים נעים בין רבע לחצי מאוכלוסיית היבשת. הדבר שלט באירופה עוד כ-400 שנה, בהם נמשכו מגפות באזורים שונים. במגפה בשנים 1664-1665 מתו בלונדון כ-69 אלף מתוך אוכלוסייה של כ-400,000 נפש. כשני שליש מהאזרחים ברחו מן הכרך. בשנת 1681 נקטלו 83,000 בני אדם במגפה בפראג. 76 אלף קורבנות בוינה בשנת 1679. נוסף על השינוי הדמוגרפי האדיר, גרם הדבר לשינויים דרמטיים ששינו לחלוטין את פניה של אירופה, בכל תחומי החיים החל מהאמונה בדת ובמוסדותיה, בכלכלה, בסדרי החברה, בתרבות, באורח החיים ועוד ועוד.
אחת התופעות המצערות מאוד בתקופת מגפת "המוות השחור" באירופה היתה ההחרפה הקיצונית באנטישמיות. עלילות דם האשימו את היהודים בהרעלת בארות שגרמו לפרוץ המגפה, כדי להשמיד את העולם הנוצרי. הסיבה להאשמות היתה שהתמותה בין היהודים היתה נמוכה יותר מאשר בין הנוצרים. ההסתה גרמה לפרעות, בהן נטבחו קהילות שלמות בעיקר במדינות מרכז אירופה שמהן נמלטו והיגרו היהודים למזרח בעיקר לפולין. יש היסטוריונים הרואים באנטישמיות בתקופת "המוות השחור" את הפרק המקדים להתפתחות האנטישמיות הגזענית שהגיעה לשיאה בשואה.
גורם מחלת הדבר, החידק Yersina pestis נתגלה רק בשנת 1894 ע"י שני מדענים בו זמנית, הצרפתי אלכסנדר ירסין והיפני קיטאסאטאו. רק בשנת 1897 גילה היפני אוגאטה ובשנת 1898 גם הצרפתי סימון, כי המעביר של החידק בין החולדות ולאדם הוא פרעוש החולדה. ללא הידע הזה, היו חוקרים שסברו כי "המוות השחור" והמגפות הקודמות, הן מגפות אחרות ולא מגפת הדבר. מרתקים ומעניינים במיוחד הם ציוריהם של ציירי הרנסנס שחיו בתקופת המגפה האיומה, שהעידו כי זו היתה מגפת דבר.
בציורו של הצייר הצרפתי פוסן (1665-1593) הדבר באשדוד, החולדות שבציור (בשמאל למטה) נחשדו כנשאיות המחלה.
הנשים הפולות פרעושים מגופן, בציורים מהמאה ה-17-18, מעידים כי הפרעושים היו החשודים להעברת מחלות.
בציור המפורסם משנת 1804 של הצייר אנטואן גרו, נפוליאון במנזר הארמני ביפו בודק את בלוטות הלימפה בבית השחי של חייליו. בלוטות נפוחות (הבובונים) היו ידועות כבר אז כסימן אופיני למחלת הדבר.
הפקת חומר גנטי מהשיניים ועצמות של קורבנות הדבר במגפה השחורה במאה ה-6, אפשרה קביעת הפרופיל הגנטי של חיידק הדבר. נמצא שהוא זהה לחיידק הדבר המוכר בימינו.
הפנדמיה השלישית פרצה באמצע המאה ה-19 בסין, התפשטה בשנת 1894 להונג קונג, קטלה כ-100אלף איש, נדדה לבומבי וכלכותה שבהודו וקטלה כ-12 מיליון איש תוך כעשר שנים. באמצעות הספנות נדדה המגפה גם לארצות אירופה, כמו פורטוגל, גלזגו וגם לארה"ב סן פרנציסקו, הוואי ועוד. המגפה השחורה באירופה הלכה ודעכה במאה ה-18. החל משנות העשרים של המאה ה-20 קיימת ירידה דרסטית של תחלואה במרכזים האורבניים הגדולים והדבר בהם נעלם כליל. הסיבות אינן ברורות, אחת הסברות היא חסינות שרכשה האוכלוסייה ששרדה את המגפה. סברה אחרת היא ששינויים אקלימיים או סביבתיים גרמו לירידה משמעותית בנגיעות החולדות בפרעושי החולדה. שינויים באורח החיים כמו גם בתברואה ובלחימה נגד החולדות גרמו לירידה ברמת אוכלוסיות החולדות והפרעושים.
מחלת הדבר השאירה אחריה רושם עמוק בספרות ובאומנות, בולטים בעיקר שני ספרים: 1. "דקמרון" של המחבר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו (1353), המתאר את מגפת דבר שפקדה את פירנצה. 2. "הדבר" ספרו של אלבר קאמי (1947), זוכה פרס נובל. תיאור השפעתה האיומה של מגפת דבר בעיר אוראן באלג'יריה והתמודדות אדם אל מול המוות. שתי היצירות הללו וגם אחרות, ממחישות את עוצמת ההשפעה של מגפות הדבר על האדם בארצות הנגועות. המגפות הללו זרעו כיליון וחורבן בממדים עצומים, גרמו לזעזועים דרמטיים בחיי החברה האנושית, תוצאה של האובדן הבלתי נתפס של בני אדם. אין ספק שהדבר היה גורם מכריע בקביעת גורלה של האנושות.
טיפוס הבהרות האפידמי
טיפוס הבהרות האפידמי (Epidemic typhus) מחלה הנגרמת ע"י החיידק Rickettsia prowazekii, מועברת לאדם ע"י כינת הגוף של האדם. כינת הגוף חיה ומתפתחת על גופו של האדם או על חלקי הבגדים הפנימיים. הביצים מודבקות לאורך התפרים. האדם הוא הפונדקאי היחידי של כינת הגוף והחיידק מועבר רק מאדם לאדם ע"י הכינה. כינים, שנמצאו על המומיות העתיקות ביותר, מעידות כי הן נטפלו לאדם כבר משחר ההיסטוריה כשהפך מציד לעובד אדמה והתיישב במגורי קבע במערות.
המחלה קשה, תסמיניה הבולטים הם חום גבוה מאוד, כאבי ראש, אפיסת כוחות ופריחה אופיינית על הגוף. בספרו "חולדות כינים והיסטוריה" סקר המיקרוביולוג האמריקאי ציסנר את תולדות המחלה, מהעת העתיקה ועד המאה ה-20. טרם הופעת התרופות האנטיביוטיות ובהעדר טיפול קטלה המחלה הזו 20%-70% מהחולים. תפוצת כינת הגוף ומחלת טיפוס הבהרות היו קוסמופוליטיות (בכל העולם). המגפות הגדולות פרצו בעיקר בתקופת מלחמות שבהן צפיפות האוכלוסין רבה, תנאי המחיה, הסניטציה וההיגיינה ירודים, תת תזונה ובעיקר אין מחליפים בגדים ומתרחצים. הכינים נוטות לעזוב את גוף הפונדקאי כאשר חום גופו עולה ואז נודדות לחפש פונדקאי אחר בריא. בתנאי חיים של צפיפות רבה הן עוברות במהירות בין אדם לאדם והמגפה מתפתחת במהרה.
התיעוד הראשון של מחלת הטיפוס האפידמי הנחשב כאמין, ממלחמת הספרדים כנגד המוסלמים בחצי האי האיברי, בשנים 1489-1491. מתוך 20 אלף לוחמים ספרדים מתו במלחמה הזו כ- 17 אלף. כ- 30 אלף חיילים צרפתים מתו מטיפוס הבהרות באיטליה בשנת 1494. לדעת החוקרים, המגפות הקשות של טיפוס הבהרות, בתקופת מלחמת שלושים השנים (1618-1648) במרכז אירופה, היו אחד מהגורמים להגבלת הילודה ועיכוב גידול האוכלוסייה באירופה עד למאה ה-19. נפוליון ניגף במלחמה ממוסקבה בחורף 1812, לאחר שלפי ההערכה 150-200 אלף מחייליו, מתוך כחצי מיליון שפלשו לרוסיה, מתו מטיפוס הבהרות האפידמי. ציסנר כתב בספרו, את האמרה המפורסמת, "כי נסיגתו של נפוליאון ממוסקבה התחילה כתוצאה מפעולתה של כינה".
תנאי החיים הקשים באירופה, בתקופת מלחמות העולם הראשונה והשנייה והמהפכה ברוסיה, גרמו להתפרצות של מגפות קשות של טיפוס הבהרות האפידמי, במחצית הראשונה של המאה ה-20. בתקופת המהפכה ומלחמת העולם הראשונה בשנים 1918-1922, חלו ברוסיה כ-30 מיליון בני אדם, כ- 3-5 מיליון מהם מתו במגפה. ברומניה נרשמו כחצי מיליון חללים במלחמה הזו, מוקדים נוספים היו בפולין ויגוסלביה. במלחמת העולם השנייה פרצו שוב מגפות של טיפוס הבהרות שפגעו גם בצבאות שלחמו והשפיעו על מהלכי המלחמה. המחלה היתה אחד מגורמי התמותה בגטאות ובמחנות הריכוז. עם נחיתת צבאות בנות הברית בנאפולי בשנת 1943, פשטה בעיר בת כמליון תושבים, מגפה שאימה על העיר כולה, בגלל תנאי החיים, תת תזונה ומצב היגייני ירוד ביותר. שעור התמותה הגיע לכדי 81% באזורים נגועים. רק שימוש נרחב מאד בתכשיר הטוב D.D.T שהוכנס לשימוש בשנים הללו, מנע קטסטרופה בעיר ובמוקדים נוספים באירופה.
ה- D.D.T ותכשירי הדברה נוספים שהופיעו בשנות ה-40 של המאה הקודמת, תרופות אנטיביוטיות שפותחו, חיסון יעיל, וגם שינויים בתנאי החיים לאחר מלחמת העולם השנייה, הם הגורמים להיעלמותה של מחלת טיפוס הבהרות באירופה וצפון אמריקה. המחלה שרדה במרכז ודרום אמריקה, במרכז ומזרח אפריקה, באותן הארצות בהן מתקיימים עדין תנאים סניטריים והיגיניים ירודים מאד, מחנות פליטים וכד'.
המיקרוביולוג האמריקאי ציסנר, בספרו "חולדות כינים והיסטוריה" קבע כי לטיפוס הבהרות, יחד עם מגפות אחרות, יש חלק חשוב בהיסטוריה ובגורל האדם. ההיסטוריון טימותי ויינגרד בספרו על היתוש קבע שהוא "הטורף העליון, מחריב העולמות הסוכן המוחלט של שינוי היסטורי". מגפות הדבר זרעו כיליון וחורבן בממדים עצומים, גרמו לזעזועים דרמטיים בחיי החברה האנושית, תוצאה של האובדן הבלתי נתפס של בני אדם. אין ספק כי לדבר, המלריה וטיפוס הבהרות, בסיוע של מחלות נוספות המועברות ע"י חרקים, קדחת צהובה, דנגי, מחלת השינה והצ'גאס, יש תפקיד מכריע בקביעת גורלה של האנושות. מעלליה של קב' החרקים מעבירי המחלות עצבו וקבעו את גורלן של ארצות רבות בעולם. אבל, אין להתעלם גם מגורמים ותהליכים נוספים שסייעו או תרמו לעיצובן של ארצות העולם.