סוף דצמבר 2019: הכי אני אוהבת את ריח האניס באוויר שגדל בגדות בריכות החורף. כבר תקופה ארוכה שהן יבשות, אבל בכל זאת חשוב לבדוק אם פתאום התמלאו מגשמים או השקייה או מהבניה הסמוכה. הכל יכול לקרות כשמדובר בזחלי יתושים ואי אפשר לדעת מה מהמפגעים הקבועים יפתיע אותי פתאום, כמו  התעלה שליד בית העלמין, טיפה של מים לא ראיתי בה עד שבוע בעבר, בדיוק כשכבר סוכם עם האיש שלנו במחלקת איכות סביבה שאם אין להם תקציב אז מדלגים על התעלה הזו… ואז כמובן מרפי החליט למלא את התעלה הזו במי גשמים או במים שמישהו רוקן מבריכת שחיה פרטית והיתושה מילאה את המים בדגירה… אז כמובן שזו נקודה שכבר אי אפשר לוותר עליה בסבב הקבוע… מעניין לראות מהצד כל מיני שיקולים ואיך פוליטיקה מתערבבת עם טיפול במטרדי יתושים. בעיית התקציב שנחתה על רשויות מקומיות מסוימות בגלל שלא הורכבה עדיין ממשלה ולכן אין מי שיעביר החלטות ותקציבים מסוימים, גוררת החלטה להוריד בדיקה בתעלה צדדית, או ההחלטה להוסיף חזרה את הבידוק בתעלה כי לקראת סוף שנה מסיימים שאריות תקציבים אז פתאום כן אפשר להפנות לזה את האנרגיה, אחרת הכסף הולך לאיבוד.  שזה בסדר ואין לי בעיה עם הזיגזג הזה. אישור הרכב ניתן לי לתקופה מאוד קצרה בגלל מקרים כאלה. לשכוח לחדש את האישור זה מלחיץ, כי יש מלא שוטרים שכל הזמן בודקים לי את התעודות. לא מאשימה אותם חלילה… אני חושבת על זה שבמבט אובייקטיבי מהצד אני המוזרה הזו שלבושה מוזר, עם נעלי עבודה או מגפיים בצבע צבאי, ביגוד שנותן לי מראה גברי, מלוכלכת מהסבב בידוק שכולל בוץ, קוצים ועוד, מצלמת כל מיני דברים (את המקומות עם המפגעים) ונושאת איתי מקל מתכת (הכף דיגום עם המוט הטלסקופי) בשילוב עם זה שרכבים לא אמורים להיות על הטיילת,  באמת נראה כמו משהו חשוד ביותר, אם הייתי בנעליים שלהם גם אני הייתי מעכבת את עצמי לבדיקה.. אבל אני במגפיים שלי ולא בנעליים שלהם, אז לצד שלי זה סתם מלחיץ.. בעיר אחרת דווקא מה שמלחיץ זה הפריצות לרכב.. דווקא מקום נחמד עם ברווזים ושפיריות, דווקא יכולתי להנות מהבדיקה שם.. אבל זה לא אידיאלי לעזוב את הרכב ולרדת לבדוק תעלה כשאני לא יודעת אם הרכב יהיה שם כשאעלה שוב, וכבר קרה שתפסתי אנשים נוגעים לי ברכב ובטיפשותי חשבתי שאלו המאבטחים של המפעל הסמוך, שגם זה קרה …