תורת הדוקרן נגד ציפורים חלק א - קוטיקולה

הקדמה

אריק איינשטיין שר בשירו המפורסם על יואל מוישה סלומון "אם ציפורים אינן שרות, המוות פה שולט". אכן הוא צדק. שירת הציפורים הינה סימן לחיים בכל מקום שבו היא נשמעת. הציפורים הינן מקור הנאה לצפיה ולשמיעה, ורבות מהן גם צבעוניות ויפות, ומעופן מקשט עבורנו, בני האדם, את הנוף בכל מקום שבו אנו רואים אותן.

יחד עם זה, הציפורים, כמו כל יצור על פני כדור הארץ, הינן יצורים הנשלטים על ידי כללי קיום ברורים. הן חיות בעולם של "הרוג או תיהרג", של טורף ונטרף. הציפורים מושפעות מחוקי הטבע שהן חלק בלתי נפרד ממנו, ומתאימות את אופי חייהן והתנהגותן אל הסביבה שבה הן חיות, וזאת על מנת להתחמק מאויבים ולהצליח לשרוד, וגם להקים את הדור הבא שלהן, שימשיך את שושלת הדורות של המין שלהן.

כל היצורים בעולם, ולפחות כל היונקים, כולל בני האדם, חיים את חייהם, תוך ציות מוחלט למספר כללי קיום. גם בני האדם, שחייהם אמנם מבחינה חיצונית נראים שונים לחלוטין מחיי היצורים האחרים, מצייתים בפועל לאותם כללי קיום בדיוק. כל יצור שלא יציית אפילו לאחד מאותם כללי קיום, פשוט לא ישרוד, לא היצור הבודד ולא המין השלם.

מה הם כללי הקיום?

ישנם ארבעה כללי קיום ראשיים, שגם הם כפופים באופן מוחלט לכלל גג השולט בהם.

כל היצורים בעולם זקוקים לכל ארבעת המרכיבים הבאים: אוכל, שתיה, מגורים, חברה. גם בני האדם זקוקים לאותם צרכים בדיוק, אך אצל בני האדם הם פשוט נראים אחרת מבחינה טכנית. כל היצורים חייבים לצרוך יום יום אוכל ושתיה, אשר הינם כמובן שונים במקצת בין המינים. כל היצורים חייבים שיהיה להם מקום מגורים שבו הם ישנים יום יום וגם מוצאים בו מחסה לעת הצורך, ומספר פעמים בשנה גם מגדלים בו את צאצאיהם. כל היצורים חייבים קשר חברתי עם בני מינם, ולכן ישנם מקומות מפגש אופייניים לכל מין. במקומות המפגש האלו מתבצעות מספר פעולות חיוניות, שבלעדיהן אין קיום והמשכיות למין. אלו הפעולות: העברת אינפורמציה בין בני אותו המין אודות מקורות לאוכל, שתיה ומגורים, חיזור אחרי בני המין השני של אותו היצור, על מנת ליצור זוגיות והמשכיות הדורות, וגם מנוחה בסביבה חברתית ואיסוף כח ואנרגיה מהשמש (בדרך כלל).

במבט בוחן אפשר לזהות בדיוק אותן התנהגויות עקרוניות גם אצל בני האדם, אלא שאצלם הפעולות נראות קצת אחרת מבחינה טכנית: השגת אוכל, שתיה ומגורים, מתבצעת על ידי הליכה לעבודה וקבלת תמורה בכסף שבו קונים את האוכל והשתיה וגם שוכרים או קונים מקום מגורים. הצד החברתי בא לביטוי בהליכה למקומות שבהם נוהגים בני אדם להתאסף, שהם מקומות לפעילות תרבותית וחברתית מכל הסוגים, כגון מועדונים, מוזיאונים, ספריות, אולמות מופעים, בתי קולנוע, בתי קפה ומסעדות, קניונים, מועדוני ומרכזי ספורט למיניהם, חוגים בתחומים שונים ומסגרות לפעולות חברתיות מכל הסוגים והמינים, ובשנים האחרונות גם הפעילות האינטרנטית החברתית, כגון רשתות חברתיות ואתרי היכרויות.

מעל ארבעת כללי הקיום שנמנו, קיים כלל גג אחד, שאליו כפופים כל שאר הכללים: בטיחות ובטחון. שום יצור לא יחפש אוכל, שתיה או מגורים, במקום שבו אין לו בטחון בסיסי לחייו, כיון שהעקרון האבולוציוני הבסיסי ביותר שמוטבע בכל היצורים עלי אדמות, החל מהחיידק והוירוס הקטנים ביותר ועד הענק שביצורים על פני כדור הארץ, הלוויתן, אומר שיצור לא יבצע שום פעולה במהלך חייו, אם היא סותרת את עקרון הקיום הבסיסי ביותר, שהוא שמירת הקיום העצמי.

לעקרון זה ישנה חריגה אחת, אשר באה לביטוי ברור יותר ויותר ככל שהיצור נמצא גבוה יותר בשרשרת ההתפתחותית, ולכן כמובן שאצל בני האדם חריגה זאת באה לביטוי המלא והנפוץ ביותר. עקרון זה שאומר שקיום קבוצת המין חשוב יותר מקיום הפרט הבודד, וזאת בכל רמה של קבוצה, ולכן הורים יקריבו את עצמם למען שמירה על קיום צאצאיהם, וחיילים יצאו למלחמה על מנת לשמור על קיום ארצם. באופן שונה, אבל זהה מבחינה עקרונית, גם תשלום מסים עירוניים וארציים (מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, וכו') הינו הקרבת צרכי הפרט למען קיום הקבוצה שאליה הוא משתייך. ללא קבלת תשלומי המסים מהעם, לא תוכל המדינה להחזיק מעמד. בכסף זה נקנים כל השרותים ומבוצעות כל הפעולות אשר להן נזקק כל פרט בקבוצה, ואשר אינו יכול לספק לעצמו באופן עצמאי וישיר.

ההבדל העקרוני הראשי בין בני האדם לבין כל המינים האחרים על פני כדור הארץ נקרא "הכרה". "הכרה" הינה הזיהוי העצמי הפרטי. כלב, חתול או אריה, וגם תיקן, עכבר, ציפור, תנין או כריש – חסרי הכרה עצמית. הם פועלים באופן אוטומטי על פי הכללים שחוקי הטבע מכתיבים להם. ישנם מיני קופים מסוימים, שיש להם כנראה רמה מסוימת, נמוכה מאוד של הכרה, אך לא במידה שתשנה את התנהוגם באופן מהותי, במידה שניתנת בכלל להשוואה לבני האדם.

כתוצאה מכך, לבני האדם ישנו מנגנון משוכלל במוחם, הנקרא תת-הכרה. מנגנון זה מופעל על ידי תהליכים וכללים התנהגותיים אשר לחלקם הגדול איננו מודעים בכלל, והם פועלים באופן אוטומטי, המוכתב להם על ידי אינסטינקט הקיום הבסיסי ביותר, והם נקראים ביחד "פסיכולוגיה". לבני האדם ישנה פסיכולוגיה משוכללת ומסובכת ביותר. ליצורים אחרים יש רמת פסיכולוגיה בסיסית ומינימלית ביותר, שנעה בין אפס לנמוכה ביותר. הם פועלים כמעט לחלוטין על פי כלל ההישרדות הבסיסי ביותר, כלומר כלל "שמירת הקיום העצמי", והם לא ישאירו את עצמם בשום מקום שהאינסטינקט הבסיסי אומר להם שחייהם בסכנה. הם מיידית יתרחקו ממקום זה עד לנקודה הראשונה שבה תפסיק "סירנת סכנת החיים" להתריע להם על סיכון הקיום העצמי שלהם.

הציפורים, בהן מתרכז מאמר זה, הינן סוג היצורים היחיד שחי חלק גדול מחייו במנותק מאדמת כדור הארץ, כלומר עף, מרחף ונמצא באויר. לכן, נקודת מבטה הטבעי של הציפור, הינו מלמעלה למטה, בניגוד לכל שאר היצורים, כולל בני האדם, שנקודת מבטם הטבעית הינה מלמטה למעלה. לכן, אם נדמיין לנו סולם, שלבי הסולם עולים מהקרקע כלפי מעלה, עבור כל היצורים בעולם, כולל בני האדם, וכדי להגיע לגובה מסוים, בני האדם עולים בסולם שלב אחרי שלב, עד שהם מגיעים אל השלב שנמצא בגובה הרצוי להם, בין אם הוא בקצה הסולם ובין אם הוא במיקום כלשהוא בתוך הסולם. לעומת זאת, אצל ציפורים, אם נחשוב על סולם דמיוני שבו הציפורים רוצות לרדת מהשמיים, שהם המקום הטבעי שלהן, אל הארץ, אזי השלב הראשון של הסולם יהיה בנקודה שנמצאת במקום הגבוה ביותר שלו, מזוית

הראיה שלנו, בני האדם. מבחינת הציפור זהו השלב הנמוך ביותר, ומבחינתה היא הולכת ומתקדמת בסולם ככל שהיא יורדת בו שלב אחרי שלב לכיוון הקרקע. בני האדם לא ימהרו לדלג על שלבי הסולם בשביל להגיע מהר יותר אל נקודת הגובה הסופי המבוקשת על ידם, מטעמי בטיחות, כלומר כדי לא למעוד וליפול מהסולם אל הקרקע ולהיפגע. באותה מידה בדיוק, גם הציפורים לא ימהרו לדלג על שלבים בסולם בירידתן מהשמיים לכיוון הקרקע. כאמור קודם, לכלל זה ישנו חריג אחד, שאומר שכל יצור, גם בני אדם וגם ציפורים וכל יצור אחר, יקריבו את עצמם למען קיום המין שלהם. לכן, גם בני האדם וגם הציפורים, יסכנו את חייהם עד כדי הקרבה עצמית, כדי להציל את צאצאיהם, שמסמלים ומהוים בפועל, באופן המובהק ביותר, את המשך קיומו של המין שלהם.

היחסים בין בני האדם לבין הציפורים

הציפורים תורמות רבות לאיכות חיינו, בעצם נוכחותן, צורתן האסטטית, עדינותן ויופיין, מעופן ושריקותיהן המגוונות והמסתלסלות, שמגיעות לעתים לאיכות של מוסיקה נעימה, אשר גורמת לנו הנאה רבה. יחד עם זאת, הציפורים מביאות איתן, בנוכחותן הפיזית, ביחוד זאת הנמצאת בקירבה גדולה אלינו, גם את הצד הפחות נעים שלהן.

הציפורים מביאות איתן במהלך קירבתן אלינו, גם בעיות שונות ונזקים הנגרמים לבני האדם. בעולם הרחב מקובלת ההנחה כי הציפור המזיקה ביותר לבני האדם הינה היונה, כיון שהיא הציפור ש"אימצה" את בני האדם יותר מכל ציפור אחרת, ולכן הפכה תלויה לחייה בשהייתה הצמודה למקומות נוכחותם של בני האדם, מגורים ועבודה כאחד. מאמר זה מתרכז, לכן, מכאן והלאה, ביונים, אך המצב דומה גם ביחס לציפורים מזיקות אחרות, כגון דרורים.

נזקי היונים

היונים קמות מוקדם בבוקר, בערך עם עלות השחר, מעט לפני הנץ החמה, ושריקותיהן מסוגלות להעיר אותנו בשעות שהן מוקדמות מדי לקימה עבור רוב האנשים.
היונים נושאות על גופן חרקים טפיליים מסוגים שונים ובתוך גופן גם חיידקים ויצורים אחרים, אשר הינם מסוכנים לעתים לבני האדם, ובעצם נוכחותן לידנו, הן מפזרות יצורים טפיליים אלו בצמוד למקום מגורנו, ובכך מאפשרות ליצורים אלו לפלוש לביתנו, ולסכן את בריאותנו וחיינו במחלות שהם נושאים.
היונים הינן נשאיות של מחלות קשות, שחלקן מסוגלות לגרום למוות של בני אדם. הדבר נגרם בגלל אופי מקורות המזון והשתיה שלהן. אחד ממקורות ההזנה הנפוצים ביותר של היונים, הינם חדרי האשפה בבניני המגורים שלנו וכן פתחי מערכות הביוב העירוניות. מקומות אלו מזוהמים ומלאים בחיידקים שונים. היונים חולקות את חדרי האשפה ומערכת הביוב עם העכברים והחולדות, ולא במקרה הן מוגדרות על ידי אנשי המקצוע הרלוונטיים בכל העולם, בהסכמה מוחלטת ובלי תאום מראש, "עכברים מעופפים" או "עכברים עם כנפיים". אחד המאמרים שהתפרסם באינטרנט בנושא זה, טען כי היונים מעבירות כ- 60 מחלות וזיהומים שונים. מתוכם, שישה הינם מחלות גורמות מוות, והן: טיפוס, דבר, קדחת השבר הסורי-אפריקאי, קדחת הנילוס המערבי, דלקת קרום המח, וסלמונלה. שאר המחלות הינן מחלות עור ומחלות פנימיות, שאולי לא הורגות, ואולי אפילו אפשר להגיע איתן לזקנה ושיבה, אבל בודאי שבאומללות ולא בשמחה רבה, וכדאי שתזמינו כבר עכשיו כסא על שמכם בקופת חולים, כי שם תבלו הרבה מזמנכם בהמתנה בתור לרופאים שונים.
היונים אשר מקימות את קיניהן בחלק מביתכם, בדרך כלל במרפסות השרות ("מסתורי כביסה"), מושכות בעצם נוכחותן ומביאות בעקבותיהן את אויביהן הטבעיים וטורפים שונים, כגון: בזים, תנשמות, עכברים, חתולים ונחשים, אשר גם הם, כמובן, מוסיפים לנו נזקים למיניהם, לכלוך ומחלות שונות.
היונים גורמות לכלוך וזוהמה רבים על ידי עצם צבירת הלשלשת המזהמת שלהן באזור הקינון, שהוא מרפסות השרות של ביתנו במקרים רבים מאוד, נוסף לכך שהלשלשת עצמה נושאת פרזיטים וחיידקים רבים באופן מרוכז.
היונים נוהגות לעמוד בקצות מעקות המרפסות והגגות, בקצות אדני החלונות ובשולי גגות הרעפים, ושם הן עושות את צרכיהן, ומפילות את לשלשתן הישר על הכביסה התלויה ליבוש, על המכוניות החונות בחצר הבית, על אדני החלונות שתחתיהן, על אדניות הפרחים, על שטיחים וכלי מיטה שהושמו על החלון להתאוור, וכו'. הלשלשת מלכלכת ומזהמת את כל החפצים האלו. לשלשלת היונים מורכבת משני חלקים שהאבחנה ביניהם ברורה לעין: חלק אחד חום – שהוא צואה "רגילה", וחלק שני לבן – שהוא ממש חומצה. החלק החומצתי מסוגל לכרסם ולגרום חורים בצבעי המכוניות, בבגדים, ואפילו בחלקי מתכת ואבן. כמובן ששני החלקים מלאים חיידקים, ואסור לגעת בלשלשת בזמן איסופה לצורך סילוקה, בידיים חשופות. חייבים גם להקפיד על הגנת מערכת הנשימה, הפה והאף, באמצעות מסיכות אף-פה איכותיות ללא פשרות, מפני נשימה לא זהירה, שתגרום להכנסה מיידית של החיידקים הנישאים בענן האבק שנגרם במהלך טיאטוא ואיסוף הלשלשת, הישר לתוך ריאותינו, ומכאן הדרך קצרה מאוד, לא יותר ממספר שעות קטן, לגרימת קדחת ודלקת ריאות חריפה, ואישפוז מיידי בבית חולים לצורך טיפול חירום רפואי.
היונים, כאמור, אימצו את בני האדם על פני כל חמשת היבשות. הן נוכחות על כל מבנה מעשה ידי אדם, בתי מגורים ומבני תעשיה ומסחר כאחד. לעתים הן מקימות שם את קיניהן, אבל הן תמיד עומדות או מסתובבות על גגות המבנים. התנהגות זו של היונים, גורמת לנזקים רבים למפעלי תעשיה, שחלק מהצנרת שלהם עובר בגגות המבנים, כולל צנורות חשמל, קיטור, מערכות בקרה, אינסטלציה, וכו'. לשלשת היונים, כאמור למעלה, מלכלכת את הגג והצנרת, והחלק החומצי שבה – גורם לנזקים לצנרת ולבידודים שלה, עד כדי חורים ממש, וגם לתהליכי היצור עצמם, שנפגעים כתוצאה של הקלקול בצנרת המפעל שהינה חלק מתהליך היצור. במפעלים שמתבססים על תהליכים היגייניים וסטריליים במיוחד, כגון מפעלי מזון ומוצרים רפואיים, עלול להיפגע מזיהום כבד כל שטח היצור ופסי יצור שלמים, כולל זיהום ופסילת כמות גדולה של תוצרת שנמצאת עדיין בתהליך היצור או תוצרת מוגמרת שלא פונתה עדיין למחסני איכסון, שגם עצמם חשופים לזיהום על ידי היונים.
היונים מזיקות למבני ציבור ולחפצי אומנות ברחובות, על ידי החלק החומצי שבלשלשת היונים. כאשר היונים עומדות על עצמים שונים ברחבי הערים, החומצה מאכלת את חלקי הבטון והמתכת של המבנים וגם פוגעת בשלטים ובפסלים המוצבים ברחובות הערים להנאת הציבור.
במחקר אקדמי שנעשה בארה"ב לקראת סוף המאה הקודמת, בערך בשנת 1998-9, על ידי שני דוקטורנטים באחת מאוניברסיטות הידועות בדרום ארה"ב, ב"רצועת החיטה" הידועה, אודות יצורים פולשים בארה"ב, כלומר יצורים שאינם חלק מהיסטוריית עולם החי של ארה"ב אלא הגיעו אליה במרוצת הזמן מאיזורים אחרים, הן יצורים מעופפים והן קרקעיים, נמצא בין השאר, כי היונים, שנכללו באותו מחקר, גורמות נזקים לחקלאות האמריקאית בגלל ליקוט האוכל שלהן, שכולל זרעי גידולים חקלאיים שונים שפוזרו בשדות. אומדן הנזקים השנתי שגורמות היונים בגלל ליקוט הזרעים שהן מבצעות, שגורם לאבדן גידולים עתידיים, כפי שנמסר באותו מחקר, היה בערך מיליארד וחצי דולר, נכון לשנת המחקר. כמובן שהנזקים גדלו מאז ועד היום במידה ניכרת.

אז מה עושים?

ליונה, יותר מאשר לכל יצור אחר עלי אדמות, היו מאז ומתמיד יחסי ציבור יוצאים מן הכלל, המגיעים אחורה מבחינה הסטורית, עד לתקופת נח והמבול, בראשית תקופת התנ"ך. אז גם נוצרה תדמית היונה שוחרת השלום, ש"עלה זית בפיה".

לא נעים, אבל האמת קצת שונה. היונה הינה יצור טריטוריאליסטי ואגרסיבי, שבהחלט יודע לשמור על הבית שלו. היונה ממין זכר אכן נאמן מאוד לבת הזוג שלו, אבל זוהי כמעט הנקודה הטובה היחידה העומדת לזכות היצור הזה. כל השאר נגדו, ויעידו על כך הנזקים הרבים למיניהם שפורטו לפני כן.

מסיבה זאת, ולמרות אהדתם הטבעית של בני האדם ליונים, הנזקים הינם כל כך גדולים ונרחבים, שלא נותרה לבני האדם שום ברירה, אלא לעשות ככל יכולתם לסלק את היונים ולהרחיקן מבתיהם וממקומות עבודתם, ומכל מקום אחר שבו הן גורמות נזקים.

במשך שנים רבות, היתה נפוצה הגישה הפשטנית של "זבנג וגמרנו" – הבה נשמיד את היונים בכל מקום שבו אוכלוסייתן גדולה מדי לנוחיותנו, ובכך נפתור את הענין. כמובן שהיו לכך מתנגדים לא מעטים מקרב ארגוני צער בעלי חיים, אוהבי הטבע והציפורים בכלל, ואוהבי היונים בפרט. הרבה מאבקים חברתיים ופוליטיים התנהלו למעשה בכל ארצות העולם המערבי, בנוגע לגישה הרצויה כלפי היונים – "להרוג או לא להרוג". המאבקים האלו לא לגמרי הועילו, והיונים המשיכו למות בגלל יריות, הרעלות והריגה בכלובי לכידה של יונים. יחד עם זאת, הסתבר, שמספר היונים רק הולך ועולה בכל ישוב שנקט בשיטה זאת.
לכן, בשנים 1988 עד 1992, התבצע בעיר באזל שבשוויץ, מחקר מדעי מסודר, על ידי אוניברסיטת באזל, במטרה לקבוע, אחת ולתמיד, מה עדיף: להרוג יונים או להרחיק אותן. צוות המחקר האוניברסיטאי החליט, בעצה אחת עם עיריית באזל, לקיים ברחבי העיר מסע הרעלות, מסיבי, מרוכז, ומוגבל בזמן לשלושה ימים בלבד, ולבחון את התוצאות. התברר, מספירת גופות היונים שנאספו בבאזל במהלך מסע ההרעלות, בהשוואה למספר היונים שהיה ידוע לפני ההרעלה, שבניסוי נהרגו כ- 20% מאוכלוסיית היונים שבעיר.

במעקב ההמשך שנעשה באותה עיר במשך השנה שלאחר הניסוי, התגלה שהריגת היונים הובילה ישירות להגדלת מספרן בקצב מהיר מהרגיל, וכי בתוך שישה חדשים בלבד, מספרן חזר ועלה לרמתו מלפני הניסוי, בתוספת של כ-10%. התברר שהסיבה לתוצאה המפתיעה, הייתה שבמצבים חריגים של מוות המוני, כמו הרעלה או יריות, היונים מתייחסות לכך כאל אסון טבע, ופותחות מיד במדיניות של התרבות מואצת, שמפצה על החוסר החריג שנוצר באוכלוסייתן. הסיבה הביולוגית לתופעת ההתרבות המואצת, כך התברר, נעוצה בכך שמירב היונים שהושמדו היו יונים מבוגרות וחלשות יותר, שכבר לא היה להן כוח לעוף רחוק וללקט זרעים בשדות, והן העדיפו ללקט את המזון הקרוב אליהן יותר, שהיה קל לאיסוף. זה היה המזון המורעל. מרבית היונים הצעירות והחזקות יותר שבאוכלוסייה, לא אכלו מהרעל שפוזר, אלא ליקטו מזון במקומות אחרים. למעשה, כתוצאה מההריגה, הוצערה אוכלוסיית היונים, ונשארו בעיקר היונים הצעירות וחזקות יותר, שנמצאות בשיא תקופת הפריון שלהן, ולכן עלתה במידה ניכרת מהירות ההתרבות של היונים.

בעקבות ניסוי זה, שהתפרסם בעולם, והמסקנות המפתיעות שאליהן הוליך, שונתה הגישה ומדיניות הטיפול בבעיית היונים בעולם המערבי, בתחילה בבאזל, ואחר כך בערים נוספות בשוויץ. בהדרגה הצטרפו גם ערים במדינות נוספות, כגון גרמניה ואנגליה, למדיניות זאת. כיום מקובלת ההשקפה האומרת שאת בעיית היונים פותרים על ידי הרחקתן מהמקומות שאיננו רוצים בהם את נוכחותן ולא על ידי הריגתן.

היונה עדיין איננה "ציפור מוגנת", אך "חוק צער בעלי חיים" מאפשר לתבוע הורגי יונים במקרים מסוימים, וזאת – עוד לפני שמתאימים את החוק במיוחד גם להגנה על היונים. באופן חוקי אין עדיין איסור הריגת יונים באופן רשמי ומוחלט, מקרי הריגה רבים קרובים באופיים לחריגה מ"חוק צער בעלי חיים".

בישראל עדיין הורגים יונים במקרים מיוחדים, בעיקר במקומות כמו רפתות או מפעלי תעשיה שיש בהם להקות גדולות של יונים, שאין דרך אחרת להרחיק אותן משם, ורק במקרים שבהם המפעלים ותוצרתם עלולים להיפגע קשות. במקרים שההריגה מותרת, היא נעשית בשתי שיטות עיקריות: א. יריות ברובים מיוחדים (לרוב בעזרת "רובי טוטו") – אך ורק תחת רישיון מיוחד ממשטרה ומהמשרד לאיכות/הגנת הסביבה. ב. הרדמה המונית על ידי חומרים

מיוחדים ("תרדמון" ואחרים) – חומרים אלו מרדימים את היונים ומורידים את טמפרטורת הגוף שלהן לרמה שבמרבית המקרים תהרוג אותן, ביחוד בימים קרים, כשטמפרטורת הסביבה עוזרת לקירור נוסף של גופן. במקרים שאינן מתות בעקבות ההרדמה, ביחוד בימים חמים – הורגים את היונים באופן ישיר.

חשוב להדגיש כי בימינו, הריגת יונים הינה תהליך נדיר יחסית, המתבצע אך ורק במקרים ספורים ובמקומות מצומצמים. הטיפול הרגיל בבעיית היונים מתבסס על הרחקתן מהמקומות שבהם אינן רצויות, ולא על הריגתן, שבכל מקרה כבר הוכח חד משמעית שאינה עוזרת להיפטר מהן.

להעמקה בנושא זה מומלץ להיכנס לעמוד שכתובתו: https://anonymous.org.il/art196.html.

כיון שהצורה הנפוצה ביותר של התנהגות היונים, שבמהלכה הן גורמות את מירב הנזקים, היא הנחיתה במקומות שאינם רצויים לבני האדם, שבעקבותיה באות העמידה או ההסתובבות הלוך וחזור לאורך אותם קטעי מבנה מסוימים, נוצר הצורך הבסיסי ביותר בהגנה על מבנים מפני היונים, שהוא הצורך הטבעי למנוע מהן לנחות ולשהות באותם מקומות שהיונים אוהבות לנחות בהם – אבל בני האדם לא. הדרך הטבעית ביותר למנוע מיונים לנחות היכן שאנו לא רוצים שהן ינחתו – הינה פשוט על ידי התקנת מכשולים למניעת הנחיתה, שהם חפצים או עצמים שיקשו עד כדי הרתעה או אף ימנעו מהן לחלוטין את הנחיתה.

בשביל למנוע ביעילות מהיונים לנחות במקום כלשהו, צריך להכיר מספר גדלים פיזיים חשובים הקשורים בצורת ובמבנה הגוף שלהן. גופן של היונים, במקום הרחב ביותר, שהוא מרכז הבטן שלהן, הינו בערך 7 סנטימטר. ליונים יש גוף גמיש, כמו לכל יצור חי, ויכולת הארכה וכיווץ הגוף, כולל רגליהן, על פי הצורך. מסיבה זאת, המרחק מהמשטח שעליו עומדות היונים ועד לתחתית הבטן שלהן, כלומר בעצם האורך האפקטיבי של הרגל מהקרקע ועד לתחתית הבטן, הינו משתנה, על פי הרצון האינסטינקטיבי של היונים. האורך המקסימלי המקובל בהגדרות של אנשי המקצוע,

המתקבל כאשר היונים מותחות את רגליהן במידה המקסימלית, הינו כ- 9.0 – 9.5 ס"מ.

עם הזמן הסתבר שצורתם של המכשולים, אותם עצמים שנועדו למנוע מהיונים את הנחיתה במקומות שאינם רצויים לנו, בני האדם, חייבת להיות צורה ארוכה וצרה, ובמלים אחרות: מחט, סיכה, מסמר, דוקרן, או כל מלה מקבילה אחרת. למעשה, אנחנו אפילו לא מקוריים. בתחילת שנות האלפיים, התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות", ידיעה קצרה שהיתה מלווה בתמונה די גדולה. בידיעה נכתב שארכיאולוגים מצאו בחפירות הר הבית – מסמר ברזל, שלפי צורתו הם חושבים שהוא לא פחות מאשר דוקרן נגד יונים, מתקופת בית המקדש. אז נו… בבקשה. הרי לכם. אנחנו לגמרי לא מקוריים.

לכן, האופן הבסיסי ביותר שבו מונעים מיונים לנחות היכן שאינן רצויות, הוא התקנת דוקרנים במקום שבו רוצים למנוע את נחיתתן.

חלק ב' של המאמר יפורסם במידעון חודש יולי.

*ניתן ליצור קשר עם כותב המאמר בטלפון: 052-276-6157 או במייל: yfyfyf00@yahoo.com